שלום יקירה,

כתבת עולם ומלואו ברקע שלך, ומיקדת שאלה לתחום צר כביכול של למה צריך משפחה אחרי החתונה? ואיך לחתוך את החבל באופן הכי פחות כואב,

מקווה שדייקתי בהבנה שלי את הנגלה שבשאלה,

אנסה לענות על השאלה כבקשתך, אבל כפי שהרגשת בחכמתך הרבה, לעבר יש חלק בלתי נפרד מהשאלה בהווה, והשפעה ישירה על העתיד,

עברת חיים מורכבים, תנועת הריחוק והקירוב, האחריות וההדיפה, ההתמסרות והניתוק, ובכלל הקוטביות הזו, שאת מתארת באורח החיים שלך, שואב, מעייף ומתיש לגמריי,

מסכימה איתך, לפעמים ממש בא לשים את הראש מתחת לכרית (לחופה במקרה שלך) ולבחור להיעלם מתוך כל מה שקורע אותי ומכאיב לי,

אפילו קיבלתי את הרושם שניסית לעשות זאת במסירות ישר אחרי החתונה, ממש הדרמת גיאוגרפית על מנת להתרחק, ונראה שזה לא ממש החזיק מעמד, החלום הזה שלך,

הקריעה הזו, בין מה שמרגיש לי שנכון לי, לבין התוצאה בפועל, המורכבת מגוונים של רגשות ותסכולים, ציפיות ואכזבות, תקוות וניפוצם, זועקת כמו כתובת גרפיטי על הקיר בתחנה המרכזית הישנה,

בכל פעם שרק תתקרבי לאיזור, זה יבלוט ויצוף ויזכיר את כל מה שתנסי להחביא עמוק בפנים, עם הרבה שכבות של רציונליזציה להסביר את הסיבות למהלך של הניתוק, ריחוק שאת בוחרת בו.

ואת שואלת למה בעצם צריך משפחה מורחבת?

ואני אשאל אותך, כי התשובה טמונה עמוק אצל בלב,

למה את לא מצליחה להתנתק כשקשה לך כל כך?

למה את בוחרת שהם יתאדו כמו מים בסיר רותח, וכל שתבערי תצליחי להעלים אותם, והם בכל זאת כאן?

אולי את לא בוערת מספיק?

אולי האש הזו מספקת לך משהו?

ואת אולי תשאלי, למה? מה? אני רק רוצה שקט, רוגע..

נכון?

מקווה שאני מצליחה להרגיש את רחשי ליבך מהכתב, אני חשה שיש כאן משהו עמוק יותר,

ולא יכולה לדעת מה הוא ומה הוא משרת עבורך,

אבל אוכל להמשיך לשאול אותך עוד שאלות שאולי יעזרו לך לנסות לרדת לחקר העצמי שלך, ואם תחליטי שאת בוחרת לנתק או לחבר, את תדעי לבד, או בהכוונה מקצועית, לעשות את הפעולה הנדרשת למען שלוות הנפש שלך.

את מתארת תמונה של משפחה שההורים התגרשו וחזרו אחרי 11 שנה, את השנייה בבית, אחריות כבדה על הכתפיים הצעירות והקטנות, התבגרת בבום, בעל כורחך, גדלת, שימשת דמות מודל,

ומאסת, ממש מאסת ובחרת לחלום לא להיות שם יותר, להעלם, ובמקום להיעלם, את מזמינה אותם אליך, ומתעצבנת, את מדברת אם אמא ותוקפת,

את מקרבת ומרחיקה,

למה?

מה נותן לך את הכוח להזמין? ומה כל כך מכעיס אותך כשהם אצלך?

למה שבעלך נהנה איתם את תופסת מרחק?

מה עושה לך רע במפגש מולם? איזה כאבים מתעוררים לתחייה במפגש הזה?

אפשר להנות איתם? רק לך לא? למה?

מה מעורר אצלך סיוטים? מי רודף אחרייך?

כמה מהר וחזק את יכולה לברוח, אם בכלל?

האם נכון לברוח?

האם ניסית להתמודד בלשוחח על הכאב? להבין את המקום שממנו הגיעו ההורים?

את באמת חייבת לפגוש אותם? מה יקרה אם תבחרי שלא לפגוש?

מה המחיר שתשלמי? ואם תפגשי, מה המחיר?

רבות השאלות, יקירה, על המידע,

אין ספק שהכאב שם חי ובועט בבטן הרכה שלך, מתיש ומעייף,

אבל נקודת הבירור צריכה להיות אצלך, ביחד עם הכוונה או לבד,

אבל ברגע שתדעי אם זה נכון לך לפעול באופן מסוים, תוכלי להתמודד עם האיך.

מצטערת אם לא עניתי כפי שאת ציפית,

אולי רצית תשובה שתחליט עבורך ותכוון את הדרך במינימום סיבוך וכאב,

אבל תשובה אחראית, בהכרח תבחן קודם מה נכון לך ולמה,

כי ישנם אנשים שרוצים לנתק ומנתקים ולא שואלים שאלות,

ישנם אנשים שרוצים לנתק ולא מנתקים ויש להם המון סיבות,

יש אנשים לא רוצים לנתק ומנתקים כי זה נכון,

יש אנשים שלא רוצים לנתק, ועובדים על מנת שזה יקרה,

התמונה מגוונת ומרוכבת, וההכרעה תלויה בך, במשפחה המורחבת ובכח האמונה שלך,

במה זה משפחה, למה צריך אותה, ומה המחיר שמשלמים כדי לשמור עליה,

אם בכלל..

בעיני זה לא הזמן למוסר, להטפה אודות חשיבות אחדות המשפחה,

זה הזמן, להסתכל פנימה ולבחון,

איפה אני במקום הזה, ומה אני באמת רוצה, עד כמה ובאיזה מחיר.

מאחלת הצלחה בחקר הכואב הזה מעומק הלב,

נמצאת כאן בשבילך,

שירה ח.

<[email protected]