אישה יקרה

אני מתפעלת מאוד מהמודעות והכנות שבך. כואב לי שחווית דחייה בילדות שלך זו חוויה לא פשוטה בכלל ובהחלט מומלץ לטפל כדי שהנפש תבריא.

את מתארת שגרת ליד משפחתך וכשעברתם הילדים ואולי גם אתם השתנתם קצת ויש בך מין פחד לפגוש את המשפחה שלך.

אז קודם כל אני רוצה לומר לך שזה מאוד מאוד טבעי לחשוש ממפגשים קרובים כאתם בעצם התרחקתם.

בכל משפחה שחיה במשפחתיות מאוחדת כשמשהו יוצא יתכן וירגיש שהוא לא ממש שייך.

והמחשבה ש- "לא בטוח שיקבלו אותי איך שאני" מאוד טבעית.

ישנו כלי טיפולי שמאוד עוזר לנו להבין את עצמינו וזה "המראה"

מה הכוונה- כשאת חושבת מה הם ישמעו ויראו עלינו- אני ממליצה לך להסתכל במראה ולשאול את עצמך את אותה השאלה-

האם את בעצמך חושבת שמה שאתם עושים הוא לא נכון? לא בסדר?

הפחד מתחיל קודם כל אצלינו.

נניח ואת מרגישה שאולי זה לא בסדר או לא נכון מה שאתם עושים, גם זה מאוד מאוד טבעי אחרי ששינתם אורח חיים מחיים שגדלתם עליהם מאז שנולדתם.

הרבה פעמים בחינוך קהילתי ישנו דגש מאוד גדול על קודים חברתיים- ובחינוך אולי אפילו בתת מודע ישנו פחד גדול שאם יעברו את הקודים החברתיים אז זה אומר שאתה עושה חטא מאוד גדול- ואתה כבר לגמרי לא בסדר, וכבר אין לך יותר שליטה על ההידרדרות שלך וכו.

בעצם זה חינוך שבונה בנו תבניות מחשבה מסוימות, וקשה לפעמים לשנות לתבניות מחשבה אחרות.

ובעצם המפגש המשפחתי יעול לעורר את המחשבות הנ"ל ואיתן גם את הפחד.

מחשבות כמו- "עכשיו יראו שאנחנו לא בסדר"- יכולות להוביל פחד מדחייה.

וכשיראו שאנחנו לא בסדר ידחו אותי.

החוויה של הדחיה בילדות ותחושת הבדידות שהרגשת מעצימים את הפחד עוד יותר. את לא רוצה להרגיש שוב דחויה ובודדה ובצדק- זו תחושה מאוד מאוד כואבת.

אז מה יכול לעזור?

בנוגע לתבניות מחשבה אני רוצה לתת לך כיווני חשיבה שונים. זה לא יהיה במקום טיפול אבל אולי זה יעזור לך להבין טוב יותר מה עובר עליך ואיך מתמודדים עם זה.

אז קודם כל התורה היא תורת אמת!

יש הלכות מאוד ברורות מה מותר לעשות ומה אסור. מעבר להלכות יש את המוסכמות החברתיות של כל קהילה וקהילה, וכמובן שיש זכות בחירה לאדם לשנות.

וזה לא אומר שאם הוא שינה הוא עובר עברה (נניח אם הוא לובש חולצה בצבע אחר ולא כמו בצבע שהרגילו אותו ללבוש).

בוודאי ובוודאי כאישה נשואה יש לך את בעלך שהוא מוביל את הקו הרוחני בבית ועל פי דרך התורה אישה הולכת אחרי בעלה ולא אחרי המשפחה שלה.

ולכן קודם כל תחזקי את עצמך.

דבר נוסף, נניח שאת טועה, או את עושה משהו לא בסדר האם בגלל המעשה שלך את לא ראויה יותר לאהבה?

והתשובה היא כמובן שלא!!

כל אדם ראוי לאהבה מעצם היותו אדם בלי שום סיבה !!!

וה' אוהב אותך באהבה אין סופית גם כשאת טועה וגם כשאת לא!!

ממליצה לך לבקש מה' שתזכי להרגיש את האהבה הגדולה ממנו!

ואם יש דברים בדרך שלכם שאת לא בטוחה בהם ממליצה לך לדבר עם בעלך ולדון בנושאים. אם הוא חושב שזה נכון אז את יכולה ללכת אחריו בשקט נפשי גם אם המשפחה שלך חושבת אחרת.

ולגבי המשפה שלך- יכול להיות שהם באמת לא יאהבו את הדרך שבחרתם . ואולי גם לא יכבדו. וזה שוב כמובן תחושה לא נעימה בכלל ואפילו כואבת.

אבל אנו כבני אדם לא יכולים לשלוט על המעשים של אחרים ואפילו לא לדרוש את זה מהם.

וכאן חשוב לדעת שבכל בחירה שאנחנו עושים ישנם רווחים וישנם הפסדים.

הבחירה שלכם לעזוב את העיר ואת המשפחתיות כנאה שנכונה לכם, עם זאת יש מחירים שאתם משלמים כמו ריחוק מסוים מהמשפחה.

דבר נוסף שהוא מאוד מרפא- הינו היכולת שלנו להקים משהו חדש. את כאמא יכולה בעז"ה להכניס ערכים בבית שלך של קבלה ואהבה אחד של השני בלי שיפוטיות ובלי תנאי.

לסגל ערכים של כבוד אחד לשני, גם אם הוא שונה ממני, גם אם לי נראה אחרת.

כשבבית שלך הבנות שלך יאהבו אחת את השנייה ויכבדו אחת את השנייה זה ירפא מאוד את הכאב של הדחייה והבדידות שחווית ושאת חווה עדיין.

ואיך עושים את זה- מורידים שיפוטיות, מקבלים את זה שכולנו מורכבים מחלקים טובים ומחלקים חסרים וזה בסדר.

וכולנו ראויים לאהבה בכל תנאי.

בהצלחה רבה רבה

פייגי ו.