שואלת יקרה

בראש ובראשונה אני מזדהה עם הקושי שלך, שאף שאינני יודע מהו ואינני מכיר אותך, הכאב ניבט משאלתך, את נמצאת במצוקה מסויימת ואולי יותר מזה, אני מאחל לך שה' ישלח את הפתרון והמרפא למצוקות הללו.

מעבר לכך, ניכר שאת מחוברת מאוד לה' ואת תופסת את היחס איתו כמשהו אמיתי ורציני בחייך, זה עצמו דבר מרשים מאוד ומעורר השתאות, גם אם בתוך המצוקה שלך את פחות מסוגלת לשים לב לכך, תדעי שעצם העובדה הזו מורה על מעלתך. לא כולנו זוכים לכך. כשאני קורא את השאלה שלך אני ממש נפעם מהכנות והעמידה הכה ישירה ואמיתית מול ה', אני באמת לא יודע אם אני ראוי לכתוב לך תשובה..

ובכל זאת

בנוגע לעצם השאלה אבקש לענות לך בשני מישורים שאולי בסוף גם יתחברו ביניהם, בשניהם ארצה לשאול אותך שאלות בנוגע להנחות היסוד שמשתמעות משאלתך:

א. אשאל אותך מה את עושה עם הקושי שלך חוץ מלחזור בתשובה, להבין שזה קשור לחטא שלך ולבכות ולהתמרמר על עצמך? ייתכן שאת אכן עושה משהו, ואולי גם הרבה, אני לא קובע כי אין לי שום דרך לדעת, אבל שואל, שיהיה לתשומת ליבך, אולי המחשבה הזו על חטא ותשובה חוסמת את המישור הפשוט של לעשות ולהתקדם ולפתור בעיות בחייך, ובמקום זה את מתמקדת במישור הנפשי/רוחני שמבלבל אותך עוד יותר ומונע ממך פעולה?

שימי לב, אולי רצון ה' ממך הוא דווקא התנועה הזו? האם תמיד ה' רוצה שנתפלל אליו? לפעמים הוא רוצה שנשנה חשיבה ונפעל בצורה אחרת, וזו הדרך שלו לרמוז לנו את זה, ואז במצב הזה, זו בדיוק התשובה שאנחנו צריכים לעשות, לא תשובה של תפילה ובכי, אלא תשובה שהיא שינוי גישה בחיינו, אם עד עכשיו היינו פסיביים, ובעיקר זעקנו ובכינו, ה' פשוט מראה לנו את הכיוון, הוא רוצה מאיתנו להתעורר ולעשות, וברגע שנתעורר ונעשה נקבל את כל הסיוע הנדרש, נראה פתאום שנפתחים לנו שערים חדשים. יש מצבים שבהם התפילה אינה העניין כמו למשל בקריעת ים סוף, עם ישראל עומד בין המצרים לים, בחשיבה הרגילה שלנו, וכנראה גם שלהם באותה העת, אין לכך שום מוצא, אך ה' מעוניין בכלל במשהו אחר. משה מבקש, העם צועק לה' מתוך יאוש, מתמרמר, אבל ה' עונה "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו" זו אינה העת לתפילה ולזעקה אלא למעשים, וברגע שתעשו הנס פשוט יתחולל. חז"ל מספרים על נחשון בן עמינדב שקפץ למים וסיכן את נפשו, ורק ברגע האחרון נקרע הים, לפעמים דרוש שפשוט נקפוץ למים ונפסיק לרחם על עצמנו ואז יתחולל הנס.

אינני מכיר את המצוקות שלך, ואינני יודע אם אכן הם בידיך, ישנם קשיים שאכן אינם בידינו, אבל אני מעריך שלפחות היבטים מסויימים של הקושי שאת חווה הם כן בידיך, לפעמים זה אפילו רק המבט, איך אני תופסת את הקושי שקיים בחיי? מה התפקיד שהוא ממלא? אולי הוא יכול דווקא להצמיח אותי? לחשל אותי? אז אני מציע לך לנסות לשוות לעצמך נקודת מבט כזו, מעשית ואופטימית, ולהבין אולי שאם התפילות לא עוזרות כנראה שהקב"ה מבקש משהו אחר, ואולי, רק אולי, ברגע שתעשי זאת, יתחולל גם נס במישור שלא תלוי בך. גם אם זה לא יקרה, עצם הסטת נקודת המבט שלך אל מקום פורה ומצמיח, בוודאי תניב תוצאות מבורכות.

ב. אני מבקש שתשימי לב מה את מעוללת לעצמך, את יוצאת מהנחה שאולי יש בה אמת מסויימת, שהצרות שלך באות בגלל החטאים, ולכן את מתאמצת לחזור בתשובה, ואני באמת מאמין שאת חוזרת בתשובה, אני מאמין לך דווקא בגלל שאת מסוגלת לומר זאת, רובנו גם אחרי שנחזור בתשובה לא נאמר דבר כזה, ההצהרה שלך כנה ומרשימה מאוד. אבל אז מה קורה? הצרות ממשיכות ואת כועסת על ה', ולא מבינה מה עליך לעשות, ואז בנוסף לצרות שלך יש לך גם ייאוש וכעס על ה' עד כדי אובדן אמונה. אז אולי משהו בדרך המחשבה הזו דורש שינוי?

אני חושב שכדאי לך לנסות להתיר את הקשר שאת קושרת בצורה כל כך מוחלטת בין הסיבה למסובב, בין החטאים לצרות. זה נכון שבאופן כללי צרות באות בגלל חטאים, זה כתוב בתורה וגם בעוד ספרים, וזו אמת נצחית שאני לא בא כאן לערער עליה, אבל אולי צריך קצת לעדן את הקשר ביניהם? אולי לא צריך לחשוב על זה כמערכת סיבתית ישירה ופשטנית שמשמעה: ייסורים=חטא, אלא במערכת מורכבת הרבה יותר? איוב שואל בדיוק את השאלה שלך, יש לו יסורים ולדעתו הם אינם מגיעים לו בכלל, ממש כמותך, הוא לא נכנע לדברי חבריו שיש בו חטא או שאולי עצם הדרישה הזו מהקב"ה עצמה מעידה על חטא, אך בסוף מה המסקנה שהוא מגיע אליה? שהוא אינו יכול להתחרות עם הא-ל בהבנתו את הקיום ולכן הוא אינו יכול להבין את המכלול כולו. והוא מבטא זאת במילים המבטאות יותר מכל את אנושיותינו ואת קוצר השגתינו "כי על כן אמאס וניחמתי על עפר ואפר"- משפט זה ביטא לא את ייאושו של איוב, אלא דווקא את הנחמה שקיבל מאת ה', הוא תפס כי למרות שבמישור הרגיל האדם הוא אחראי למעשיו וה' מעניש עושי רשע ומיטיב לצדיקים, אך זו אינה חזות הכל, יש עוד רבדים ונסיונות בחיים שהאמירה הזו לא תכיל אותם בשלמות.

להבנתי, את מחזיקה בתפיסה חד ממדית וצרה מאוד של הקשר עם ה', הקב"ה אינו מתייחס אליך רק דרך הציר של "המקל והגזר", יש זה שיש לך צרות זה דבר שראוי לצעוק עליו עוד קודם לכך שאת מקשרת אותם לחטאים שלך, הרי הוא אבא שלך ואוהב אותך, עוד לפני כל חשבון על מה עשית ומה לא, אבל את (לפחות כך זה עושה רושם) נאחזת כל הזמן בקשר הזה, צרות-חטאים, חטאים-צרות, כאילו כל מה שה' עושה לך קשור בחטאים שלך, ולכן התשובה שלך חייבת להיות הפיתרון הבלעדי שאמור לפתור את הבעיות שלך בחיים. ואם זה לא פותר את כבר נכנסת לדיכאון ולייאוש.

תחשבי לרגע, אולי הקב"ה לא כל כך חשוב לו העבירות הקטנות שלך, או מה המעידות הקטנות שמעדת במהלך השנה (אם הצלחת כל כך בתשובה שלך, והיא היתה כה מהירה ומוחלטת, אז אני מרשה לעצמי לשער שלא מדובר בעבירות כה חמורות ועמוקות, אלא בנפילות הקטנות והיומיומיות) ובעצם בייסורים הללו הוא שולח לך ייעוד וכיוון בחיים שאת בכלל לא יכולה לשער אותו. תנסי להבין את הרמזים של ה' אליך לא רק במישור הקטן והאישי של החטא והעונש, אלא במישור גדול יותר. תדמי לעצמך שכשאת פונה לה' ומבקשת שיסלח לך ולכן גם יפסיק לך את הצרות, הוא מהרהר ואפילו מעיר לאיזה מלאך שם: מה היא חושבת? היא יותר מידי מחזיקה ממה שהיא עושה או לא עושה, אני יודע שהיא כנה, אבל יש לי תוכניות בשבילה, היא גדולה הרבה יותר מהמעשים שהיא עשתה או לא עשתה והתוכניות שלי עבורה הן בהתאם למה שהיא עוד לא יודעת על עצמה, אולי בעוד עידן ועידנים היא תצליח להבין זאת, שהמעשים שלה כיום והחטאים שהיא תולה בהם הכל הם כל כך לא משנים בתמונה הגדולה של חייה.

בטח תשאלי, אם כן מה יש לי לעשות עם זה, הרי בסוף אנחנו אמורים לעשות, להתקדם ולתקן? אם מה שאני עושה או לא עושה זה כה קטן, אז למה כן יש ערך בחיי? אז ראשית אני מציע שתרחיבי את המבט, בוודאי שהקב"ה רוצה ממך משהו, אבל מהו המשהו הזה? לעולם אין לדעת. אבל את יכולה לחתור אליו בדרך חדשה שלא עשית עד היום, בהקשבה יותר עדינה, בהבנה הרבה יותר מורכבת של השאלה "מה ה' רוצה ממני" שזה לא הדבר הצפוי והבנאלי, כי ה' הרבה יותר עמוק מזה, ואולי הוא מבקש ממך כעת גם, להעמיק ולהתבגר.

אבל ארצה גם להציע לך, שתראי את עצם העבודה על המבט הזה כסוג של תשובה, שאולי תהוה השלמה והעמקה לתשובה שכבר עשית. אם נתקעת בקיר מסויים, אז הקיבעון המחשבתי אומר לך שתמשיכי לדפוק את הראש עד שהוא בעצמו יישבר.. התשובה שלך בנקודה זו היא דווקא שינוי הפרדיגמה, שינוי המבט הוא אולי הדבר שה' מבקש ממך כעת. והאמת שזה גם הבנה בוגרת ועמוקה יותר של תהליך התשובה.

תשובה במישור הפשוט היא אכן חרטה על המעשים, אבל במישור העמוק, התשובה היא הבנה בוגרת יותר של חיינו, שבה אנו משנים את ההבנה לגבי מה ה' רוצה מאיתנו, אם במחשבה הילדית שלנו חשבנו שהוא רוצה שנהיה מושלמים ולא נחטא אף פעם, ואם אנחנו מקבלים מכות פירוש הדבר שחטאנו ואנו לא בסדר. אז כעת ייתכן שהגיע הזמן להרחיב את המבט, ייתכן שהקב"ה רוצה מאיתנו את ההכרה שהוא רוצה להוביל אותנו למסע של תיקון, תיקון שיש בו נפילה ועלייה, ירידה ותקומה, עד שהדבר שהיה צריך להיתקן נתקן, תהליך שכזה, מלבד שהוא כולל בתוכו בהכרח את החטא, הרי שהוא מסע מפותל, בו אנו מכירים את עצמנו הרבה יותר לעומק, ומבינים שהחיים אינם שחור ולבן, והחטא אינו תמיד רק מעשה ידינו, החטא הוא הרבה פעמים חלק מהתהליך אל התיקון של מקומות שללא החטא לא היינו מגיעים אליהם, אז נכון שאנחנו בחרנו בחטא, אבל בתמונה הרחבה יותר של חיינו, החטא הוא חלק מסיפור אלוקי גדול בהרבה.

מחשבה כזו יכולה לשחרר הרבה מתחושת האשמה המיותרת שלנו, היא גם עוזרת לנו לקבל אחריות פרופורציונלית יותר על קיומנו הדל, ההבנה שה' באמת נושא את חטאינו, איננו צריכים לישא כל הזמן את משא החטא על כתפינו, כי באמת, זהו אינו משא אנושי שאדם יכול לקחת עליו אחריות מלאה. נשים לב שגם בתהליך התשובה, ה' אינו רק מוחל וסולח לאחר שעשינו תשובה, אלא הוא מכפר ומכסה על חטאינו, הוא נושא אותם אליו, כי מברר שהם אינם שלנו. אנו עושים גורל על השעיר לה' והשעיר לעזאזאל, כלומר איננו יודעים באמת ואיננו יכולים לברר את הרע שבתוכינו, רק ה' הוא היודע והוא היכול להחליט איזה שעיר ילך לה' ואיזה לעזאזאל. החלק שלנו בתשובה הזו, מלבד עצם החרטה על מעשים לא טובים, היא להבין את זה, לתת לקב"ה לשחרר אותנו מהחטאים שלנו, לא לסחוב אותם על גבנו כאילו היו שלנו.

אני חושב שהנקודה החשובה מבחינתך היא, כי הבנה כזו בתוכך מקרבת אותך לקב"ה הרבה יותר מהקשר שלך שהיה עד היום, בתהליך הזה עצמו אנו מתקרבים הרבה יותר אל ה', כי אנחנו פתאום מבינים את יחס ה' אלינו כבר לא כיחס של "מקל וגזר" אלא יחס הרבה יותר אינטימי, הרבה יותר קרוב "כאשר ישא האומן את היונק" וכך מסיים רבי עקיבא את מסכת יומא במאמרו הידוע "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר מקוה ישראל ה'" זה דימוי נועז ומופלא: הקב"ה הוא כמו המקוה-מקוה המים המטהר של עם ישראל, שממנו ניתן באמת להיוולד מחדש, מי שמטהר אותנו זו לא המאמץ שלנו, לא בקשת הסליחה שלנו, עם זאת שהיא הכרחית בתהליך התשובה, אלא זאת שאנו עומדים ביחס עם הקב"ה, זאת שאנו מבקשים ממנו לקחת את הכשלונות שלנו וליצור מהם משהו שרק הוא יכול ויודע לעשות. בכך אנו באמת מסוגלים להשתחרר ממשא החטא ולצאת לחירות, בהשליכנו אותם אליו.

בהצלחה במסע החיים

אריה מ.