שלום יקרה,

רמת הדיוק שלך בחוויה האישית הוא כמו מגדלור שמאיר לך את הכיוון,

אבל לא רק לך.

אפילו בשלב קריאת השאלה התמלאתי בגאווה על שאני משויכת אליך כבת ישראל. אינני יודעת מה אוכל להוסיף על החוסן שיש בך, היופי שמתגלה בהתמודדות עם כאב יום יומי שאת נושאת בעשור האחרון.

אני מפנה את מסך המחשב אל בורא עולם, מעבירה לו ישירות את המייל שלך, ומוסיפה:

ריבון העולמים, בראת משל ובראת נמשל. התכוונת שבעולם הזה נחיה את הקשר שלנו אתך דרך קשרי האהבה שלמטה: אהבת אב ובן, אהבת אחים, והגבוה מכולם- דוד ורעיה. איך יוכלו בניך ובנותיך לטעום את הנמשל, אם אין להם את המשל?!

ובינתיים כאן בארץ- את עושה את כל שביכולתך כדי להזרים את האהבה בערוצי הקשר והנתינה שמתאפשרים לך כעת. המשפחה והסביבה נתרמת מהתשוקה שלך להעניק לחייך את מלוא המשמעות. אך אין דבר שיכול להוות תחליף לחצי נשמתך.

את יודעת מה כתוב בשיר השירים- הספר שמתעד את המשל-נמשל הזה?

"הסבי עיניים מנגדי, שהם הרהיבוני"

מסביר הגר"א "כי ישראל בוכין על צרותם, והקב"ה מלא רחמים, אך שאי אפשר לגאול קודם הזמן והקץ"

כלומר: בורא עולם בטובו הגדול אינו נותן את מבוקשנו, כי זאת תהיה מעילה בטובתנו האמיתית.

על הקיר אצלי בבית יש תמונה עם הפסוק הזה מעל תמונה של ילדה שלי, שה' קטף אליו.

זה מהווה תזכורת בכל פעם מחדש, שיש תכנית גדולה. וטובה.

ממשיך הגר"א: "ואמר הקב"ה "הסבי עיניך מנגדי" – כי באה אהבתך עלי ואיני יכול כביכול לסבול זאת".

לכולם קשה בתעלה החשוכה הזו – גם לקב"ה, כביכול. קשה לו אפילו להסתכל לנו בעיניים, שמא הכאב יאלץ אותו להפסיק את הכאב בטרם עת לידה.

*

בפסיכולוגיה יש מושג של "יגון נטול זכויות" ( disenfranchised grief) ומדובר באבל שאין לו הכרה תרבותית או אישית. אני רואה את אבלך בתוך שאר בנות ציון, על כל יום שאין בו אהבה לבחיר ליבך.

עצם ההכרה בכך שיש כאן התמודדות עם יגון, מאפשר לתת מקום לעיבוד.

כאשר מעבדים יגון, התוצר כולל בהכרח גם תקווה. תקווה כמובן שתתחתני בע"ה (בקרוב ממש!), אבל לא רק. מדובר בתקווה הנטועה בקרקע רחבה הרבה יותר, ב"זום אאוט" בסגנון של לצאת החוצה, מחוץ לצמצום, ולהביט השמימה.

הרמח"ל מתאר את העולם כמשא ומסע של כל אדם אל קנין הטוב. ספרו "דרך השם" מהווה עוגן לחיים מלאים מבפנים, בכל מצב.

אם ברצונך לחוות את החיים באהבה בלתי תלויה בדבר, תתפסי לך חברותא ללימוד (בפרט חלק א' וב'). ממליצה על המהדורה היפהפיה בהוצאת פלדהיים, עם פרושו של הרב אפרתי.

אין זה מטה קסם שיבטל את הכאב, ואינני מתימרת לעשות זאת.

לא רק כי אין ביכולתי, אלא גם כי לתשוקה יש תפקיד והמטרה היא לנתב, לא להלחם בה.

את עושה עבודה נפלאה ומהווה דגם לכל כאב ולכל רגש באשר הוא מגיע ממרום.

ה' פקח את עיני ללמוד בספר "נתיבות שלום" (מכתבי קדש, צא) ומשתפת אותך כחברותא. הוא מדבר על נסיונות קשים מאד:

"ויש שנגזר עליו לחיות ככה כמה שנים. והאמת היא שאותם הזמנים הם הכי מסוגלים לתקן את חובתו בעולמו השייך לשורש נשמתו, ובשבילם ירד לעולם הזה, שימצא את הדרך להחזיק מעמד באמונה יתירה עם יעבור זעם."

תקראי שוב את המילים הללו.

ופעם נוספת, לאט.

ותנשמי אותן שוב – עד שתרגישי איך הן נספגות בתוכך.

כשאת מוכנה, נלמד את הפסקה הבאה:

"אסתר מן התורה מנין? שנאמר ואנוכי הסתר אסתיר, דבאסתר כתיב "ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת". יש סוג רחמנות המתיחס לאב כרחם אב על בנים, ויש רחמנות המתיחסת לאם. ובשעת ההסתר אז הנסיון שלא מרגישים לא רחמי אב ולא רחמי אם, ומרגיש שהולך ושוקע במים שאין להם סוף של יסורים, ואז לקחה מרדכי לו לבת, לעיקר עבודתו לשבר את ההסתר והמחשכים"

בקוצר דעתי, יכולתי להבין את הרובד הפשוט של סוגי רחמים המתיחסים לאב ולאם. אך מהו ענין הבת אצל שבירת ההסתר והמחשכים?

בזכותך העמקתי לחשוב, וה' האיר לי מחשבה ראשונית. אני משתפת אותך מתוך תחושת לימוד משותפת, ובשאלה האם זה מתישב על ליבך:

רחמנות של אב ואם היא כזו שלוקחת אחריות, והילד יכול לנוח כגמול עלי זרועותיהם.

אך ישנם רגעים של ריק פעור, מצולות שאין בה תחושת הישענות. אלה מעמקים בים של געגוע ואהבה שאינה ממומשת.

ואז יש הזדמנות ליחס אחר, ממקום של עשיה ולקיחת אחריות – "לקחה לו לבת". אין זו אחריות על המצב, אלא על הכרה בתכונות המיוחדות של התקופה הזו, עשית שימוש בנתונים הרגשיים והסביבתיים, וטיפוח הילדה הזו, תקווה שמה.

*

חודש אדר הוא זמן מעולה למקרא מגילת ההסתר,

כי לא יבושו לנצח כל החוסים בך. אם את חוסה בה', ברור שהקושי הוא זמני.

אני מאחלת לך שתוכלי להביט על דמותך ולאהוב את עצמך.

לאהוב את הבחירה שלך לחיות את החיים במלואם, על כאבם ותקוותיהם.

תוכלי להודות על כוחות הנפש שמצאת דווקא במעמקי החסר,

כשם שתודי על הששון והאור שתחושי בקרוב, אמן.

שלך ואיתך,

שפרה

[email protected]