יקרה

קוראת אותך פעם. פעמיים. ושלוש.

ושומעת ומרגישה מבין המילים את הבדידות, הכאב, התסכול, ואת זעקת הלב שלך.

בעיקר מרגישה את תחושת ה: ׳יבש לי הבאר׳ והצורך העז להרוות את הצימאון.

חושבת על הבחורה שאת, שמתפללת, מקווה, מייחלת, יוצאת לדייטים, אחד ועוד אחד ומצפה ומתאכזבת פעם אחר פעם והבדידות שצועקת מכל פינה.

כי הרי מה ביקשת בסה״כ? שותף לחיים, פרטנר, להרגיש שיש על מי לשים את הראש ולהישען, לנוח מעט. אפילו רק ממש מעט.

את מתארת את תקופת טרום החתונה, לא ככזו של אורות ולבלובים, אלא, כמציאות שיש כאן מישהו, שיכולתם לשוחח במשך כמה שעות, מישהו שראה אותך. למרות שהיו גם מריבות. והיה שם כאב.

אך עדיין. ׳איתו הגעת הכי רחוק ואת כבר בת 35 ויאלה נו כבר׳.

ועדיין, יכולתם לדבר שעות, הוא היה מקשיב לך. את הקשבת לו. היתה שם חברות, ראיה הדדית וכנראה גם תקווה אחת גדולה שהנה, סוף סוף את כבר בונה את הקן שלך,

את מגיעה למנוחה ולנחלה.

ואז—

כל זה התנפץ בקול רעש גדול.

את מרגישה שהוא לא מקשיב לך, לא רואה אותך. ההתנהגות שלו פוגעת בך ופוגעת בילדה שלכם. וזה כבר עולה לך בבריאות.

בואי רגע ננשום עמוק נשימה. ועוד אחת. ועוד אחת.

נתחבר לאישה שמחפשת ומשתוקקת.. נתחבר גם לשבר הגדול הזה. אאוץ׳ כמה כואב.

את רק רצית יחד- כעת את בחוויה של כל כך לבד.

כרווקות אנחנו לעיתים (רבות!) מרגישות שהנה, יבוא הבעל, יגיע החבר הכי טוב שלי ויפיג לי את הבדידות ונהיה יחד ותחושת הלבד הזו תעלם.

נהיה בזוג. כמו שכל העולם מתנהל (או לפחות אמור להתנהל) יחד. וכשזה לא קורה, ולא רק, נוסף לכך כאב וקושי וחוסר תקשורת ותחושה של ׳נישואין על סף גסיסה׳.

הלבד בתוך היחד הזה, הוא כואב לעיתים פי כמה.

כמה כואב. כמה מאכזב.

כואבת איתך יקרה. ומחזיקה לך ואיתך את היד. לפחות לכמה רגעים.

חושבת על שניכם, בעל ואישה, שכל אחד מכם עבר מסע ברווקות מאוחרת, מניחה שכל אחד מכם בנה לעצמו הגנות ודרכי התמודדות, הרגלים ולמידת החיים לצד עצמו. וכעת, הכניסה לבית משותף ולחיים של ׳יחד׳, אחרי שנים של ׳לבד׳ זהו תהליך ומעבר מורכב ולא פשוט כלל, תהליך שדורש התכווננות ועבודה איטית ועקבית, והיא עשויה לקחת זמן.

כל זוגיות וחיבור בין שני אנשים שונים בתכלית, היא מורכבת, בגילאי 35+ היא עלולה להיות מורכבת פי כמה.

ולכן זה הגיוני והכי לגיטמי בעולם, ששניכם חווים קושי ביצירת הקן המשותף.

אשמח לחשוב יחד איתך על מספר נקודות להתבוננות מתוך ניסיון לסייע לך ולהקל מעט מהכאב:

• בואי נחשוב, מי את בלעדיו? מה את אוהבת לאכול, לעשות? איפה את אוהבת לבלות? יש לך תחביבים מסוימים, מה הם?

תזכירי לעצמך מי את. כמה את טובה בזכות עצמך. וכמה הכאב הוא עצום אך הוא עדיין חלקי. מה יש עוד חוץ מהכאב ומהתסכול שנגרמים לך בעקבות הקשיים בזוגיות?

אומנם הנישואין תופסים חלק נכבד מחיינו אך הם לא כל חיינו. יש אותך. לפני ואחרי הכל. אותך עם אהבות, רצונות, תחושות… את זוכרת את זה?!

תזכרי חזק. חזק.

• יש לך אדם קרוב אליך, אמא/אחות/חברה? כזו שאת יכולה לפרוק ולשתף והיא שם בלב נקי. בהקשבה. בלי מידי לתת עצות, פשוט מקשיבה לך.

ממליצה לך לחפש ולהשתמש בקשרים הללו, גם אם לאחר הנישואין, קשר עם חברה קצת הוזנח. חשוב לטפח קשרים קרובים/ ערוצי תקשורת נוספים עם אנשים אהובים. רק בתנאי שהקשר איתם עושה לך טוב ומרגיע מעט את הבדידות והקושי.

• ציינת ש 'יותר משנה אתם ישנים בחדרים נפרדים', המרחק הפיזי והרגשי מזינים זה את זה- קשה לך איתו. מאוד. את כועסת עליו. ובתגובה את בכאב מתרחקת, המרחק הפיזי מגדיל את הפער של המרחק הרגשי וכך במעגל קסמים. אומנם המרחק הפיזי שומר עלינו מפני פגיעות, הוא יוצר חיץ ביננו, אך הוא גם מנציח את הנתק והריחוק.

בואי נחשוב רגע, האם ההפרדה הזו מייצרת אצלך (ואולי גם אצלו) סוג של שקט תעשייתי 'וזהו', או שיש לך רצון, אפילו קטן לחזור שוב, לישון בחדר משותף? להתקרב מעט?

אולי אפשרי לנסות שתחזרי באופן הדרגתי למיטתך?

• ממליצה לך לשבת עם עצמך, במקום שקט ולחשוב..

מהן גבולות הגזרה שלך בתוך הקשר הזוגי? מה הקו גבול אותו את לא מוכנה לעבור? הוא צועק וכועס עליך, את מרגישה מאויימת? יש לך חשש שהוא יכול לפגוע בך מבחינה פיזית? (אם את עונה כן כרגע, אסור לך להישאר בתחושה שאת לא מוגנת. ישנם כתובות שניתן לפנות אליהם במקרים אלו). ומה קורה מעבר לקו גבול הזה? עם מה את עוד איכשהו מוכנה לחיות ועם מה לא?

אלו שאלות לא פשוטות הדורשות אומץ רב וכנות רבה, בינך לבין עצמך. גבולות גזרה ברורים, אמורים להעניק שקט מסויים וביטחון.

• לגבי הילדה המתוקה שלכם- ציינת ש׳יש לו יציאות איומות כלפיה׳. האם לתחושותיך היא מוגנת בנוכחותו? האמירות שלו נשארות בגדר אמירות או מעבר לכך?

ושוב, אם יש חשש לפגיעה בבטחונה האישי של ביתך (ושלך) יש למי לפנות. אל תשארי עם זה לבד!

• כתבת שאין מה לדבר מבחינתו על טיפול זוגי.

ממליצה מאוד לפנות לטיפול פרטני, לנסות לקבל קודם כל מקום. כי כל כך מגיע לך.

טיפול טוב יכול לסייע ברבדים השונים. בטיפול טוב אנחנו מקבלות מקום לכאב, הכרה לתחושות. בודקות מה הגבולות שלי, מה הצרכים שלי, ומתוך זה גם מה ואיך נכון לפעול.

אך שוב. ראשית. חשוב שתקבלי מקום. כי כל כך מגיע לך.

ומשם, מאמינה שתמצאי את הדרך ללב שלך.

ואולי. והלוואי גם ללב שלו.

ולגבי המשפט הכואב שכתבת 'הוא התיקון שלי', יש במשפט זה איזשהו רגיעה מדומה, שעושה לנו סדר בכאב, כאנשים מאמינים, ירדנו לעולם, יש בו טוב ויש פחות, ואם נפגשתי עם אדם/סיטואציה/חוויה קשה, האמירה והמחשבה של: 'זה התיקון שאני צריכה לעבור' יכולה לעשות מעט סדר וכביכול רוגע מסוים. אכן, כאנשים מאמינים בבורא יתברך, אנו מאמינים באמונה שלימה שירדנו לעולם גם לתקן, אחת המצוות החשובות בתורה, היא "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" בעיני הקב"ה הנפש שלנו חשובה ואסור לאף אדם לפגוע בנו ואנו צריכים לנסות ולסייע לעצמנו, להגיע לטוב ולהיות בחברת אנשים שעושים לנו טוב. אכן, זוגיות מפגישה אותנו עם מקומות פצועים שלנו בנפש, מקומות שמאלצים אותנו לחוש את הכאב וממנו גם בעז"ה לצמוח. אך חשוב שנזכור, הקב"ה ברא את ברית הנישואין מתוך 'לא טוב איות האדם לבדו…" מתוך הצורך של ביחד והחיסרון בלהיות לבד. זוג אמור לשמוח ולהנות אחד בשניה. לרגע, לא מקלה את הקושי והאתגר בעבודה הזוגית, אך ההסתכלות של הישארות במקום של סבל כחלק מ'תיקון', הוא לא הוגן כלפייך.

האם במערכת נישואין או בכל מערכת של קשר, משמעותו למחוק את עצמך, את רצונותיך, את נוכחותך? האם את אמורה לסבול בשקט ולהשלים עם חיי החסר והכאב?

אני רוצה להציע עוד כיוון אחד, אחרון. מרשה לי?

רק קודם לכן חשוב לי לשאול אותך, אישה אמיצה ויקרה, שאלות קצת קשות, אך חשובות מאוד:

יש לך עדיין רגשות אליו? את מצליחה קצת לאהוב אותו? את רואה סיכוי לאהבה?

להרגשתך, האם הוא מעונין להיות נשוי לך או שהוא הרים ידיים וויתר עליך, עליכם?

האם את רוצה להמשיך ולהיות נשואה אליו?

אלו שאלות בסיסיות, שחשוב מאוד שתעני עליהם, אולי עוד טרם קריאת תשובה זו…

ואם הצלחת לענות כן, גם על חלק מהתשובות האחרונות. אשמח שתקראי ותשקלי את החלק הבא והאחרון-

נכון שקשה כל כך ומרגיש אבוד. ועדיין אתם נשואים, מתגוררים בבית משותף, יש לכם ילדה , ושניכם חוויתם שנים את הלבד.. כמה הוא כואב ועצוב ובודד.

ואני מאמינה בכל ליבי שלאישה יש כוחות ובינה יתרה, ותעצומות נפש, ואת נשמעת לי אחת כזו. בסופו של דבר עברת התמודדות לא פשוטה במשך שנים של רווקות, וצלחת אותה בגבורה.

אולי לא צריך כרגע שיתקיימו בניכם שיחות עומק וקשר רגשי וקרוב, אולי רק במחוות קטנטנות, במילים בודדות.

משהו כמו: להשאיר לו מכתב קטן על הכרית, לכתוב לו רק כמה מילים.

להסתכל לו בעיניים (בזמן רגוע יחסית) ולומר לו שהתגעגעת אליו.

או בהזדמנות אחרת, לשתף בכמה מילים שממש היה לך קשה אתמול ותשמחי לשבת איתו לקפה.

אולי פשוט לחפש את ההזדמנויות הקטנטנות הללו, לנסות לקרב אותו חזרה אליך, להתקרב.

ואולי להצליח לייצר שוב, מעט קשר עם האדם איתו בחרת להקים את ביתך, עם בעלך, אבא לילדה שלך.

ושוב לחוות את הביחד, אפילו לרגעים..

תסכימי לנסות?

תודה שפנית ופתחת את ליבך.

מקווה שתמצאי את מקור המים (הפנימי והחיצוני) אשר ירווה את צמאונך,

בהערכה עצומה,

אלישבע  ר.