שלום לך שואלת יקרה.
אתחיל בזה שאני מעריכה מאוד את הפניה שלך. הימים אינם קלים ובקשת עצה או עזרה גם היא אינה תמיד קלה.
כתבת את הקושי שלך בצורה מאוד בהירה ומודעת ונראה שאת אישה שיודעת להבחין, להרגיש, לשים לב וכל אלו לא מובנים מאליהם.
אתייחס קודם לסוגיית הפינוי שהזכרת- פינוי מעבר להיותו קושי "טכני" בלתי נתפס, הוא גם קושי נפשי ורגשי עמוק מאוד.
בית, גם אם אינו בית חלומות, הוא עדיין המקום שבו המציאות מתקיימת, קיימים דברים ברורים, היכרות עם הסביבה, עם הצרכים, ההתמודדות, הכל.
פינוי מהבית לוקח את כל מה שמובן מאליו ומערער אותו. לוקח את הביטחון היחסי שיש לנו במציאות שלנו ובמי שאנחנו ומשליך אותו לעבר מים סוערים של מציאות שבה הכל יכול לקרות.
בתוך המציאות המערערת הזאת קשה לנפש למצוא את העוגנים שיחזיקו אותנו ומה שקורה הרבה זה שהנפש נכנסת לתהליך של "רגרסיה" של חזרה אחורה לחרדות שליוו אותנו בעבר- גם אלו שעבדנו עליהם ולמדנו להתמודד איתם. לפעמים החרדה הזאת מובילה או מזכירה לנו דיכאון- תחושה חזקה של חוסר אונים ו"אין מוצא". בתוך זה ריב הוא לא סתם ריב, הוא ביטוי של חוסר אונים ושל צורך בתמיכה, בחיבוק, בהרגשה שאנחנו צריכות שיהיה איתנו מישהו.
הוא ביטוי של קושי ותסכול. הוא לא רק ריב.
הזכרת טראומה, אז הרבה פעמים במצבים של ריב באופן כללי ובטח במסגרת של מציאות מעורערת, אנחנו נפגוש אותה שוב. טראומה קשורה בקשר הדוק לתחושות של חוסר ביטחון וחוסר אונים. אנחנו יודעות שאחד העוגנים הכי חזקים שעוזרים להתמודד עם טראומה היא היכולת להיזכר במה כן הצלחנו לעשות בתוך האירוע, או האירועים הטראומטיים. אנחנו יודעות גם שחלק מתהליך הריפוי הוא למצוא את הכוח מחדש להאמין שיש לנו יכולת לשנות דברים במציאות שלנו- בהתנהגות שלנו או באופן החשיבה שלנו, או לפחות להתמודד עם מה שלא. בתקופות של רגרסיה לפעמים אנחנו נמצא את עצמנו במצבים של שחזור של הטראומה ושחזור של חוסר האונים הנלווה אליה או של המנגנונים שעזרו לנו להתמודד איתה בעבר- כל אחת והמנגנונים שלה. ככה הנפש מתנהגת, זה לא בכוונה.
ברור לי מאוד שחוויה של שנת מלחמה היא חוויה מטלטלת לכולנו. אולי לא תמיד נראה את זה באופן ברור בסביבה הקרובה שלנו ונחשוב שרק אנחנו לא מצליחות להתמודד. רוב הסיכויים שזה לא נכון. יש כל מיני דרכים לא או כן להתמודד. ויש כאלו שמתמודדים איתה בעזרת ניתוק ויש כאלו, כמוך, שלא יכולים להתנתק כי הם חיים יום יום במקום שמכריח אותם לזכור מה קורה וכמה הכל שברירי ולא צפוי.
ההשערה שלך שיש קשר בין חוויות העבר למה שאת חווה כעת היא השערה מאוד הגיונית וכנראה גם מאוד נכונה וחכמה וזה באמת מחזיר אותי למה שכתבתי בהתחלה- ברור לי שאת כן אישה עם נוכחות בחיים, עם הבנה ורגישות ואלו יכולות חשובות. אני לא יודעת מה היתה הטראומה שלך ולא איך התמודדת איתה אבל את יודעת ויכולה לזהות דפוסים ומנגנונים- אלו של הרגרסיה ואלו של תהליך הריפוי.
מה עושים כשדברים מתערערים ומתחברים לחוויות עבר? זאת שאלה טובה. דבר ראשון כנראה מנסים ללמוד ולהבין. מה שאפשר ומועיל. וכמובן משתפים את בן הזוג בהבנות ובקש בין הדברים- מה שאפשר. אני לא יודעת איך בן הזוג שלך חווה את הדברים ויכול להיות שמה שבריא עבורו הוא לשמור מרחק ולא להכנס לתהליכים שיעסקו בחרדות שלו ובכאב שלו. אבל נשמע שאת כן צריכה סביבה שתכיר בחוויה שלך ואם אפשר תשלים את מה שחסר לך. אני לא יודעת אם מה שאת זקוקה לו זה מחמאות או מה שאת באמת צריכה זה עוד קצת ביטחון. ביטחון שהוא איתך בחוויה שהוא נשאר מי שהוא היה בשבילך קודם. ביטחון שהוא לא יאבד לתוך עצמו ושהקשר שלכם וכל מה שבנית בעבודה רבה לא ייעלם. אני מאמינה שהוא עושה את מה שהוא עשה תמיד, מה שבעבר הספיק. וזה אומר שבמציאות נורמלית היית מרגישה מספיק בטוחה אבל, כאמור, המציאות לא נורמלית. אולי הוא יכול לעשות יותר ואולי את יכולה ללמוד על דרכים אחרות בהן תוכלי למצא את הביטחון שאת זקוקה לו. למצא את העוגנים שיחזיקו אותך ויתנו לך כוח להתמודד עם החרדה, הדיכאון ואפילו עם התסמינים הפוסט טראומטיים.
ייעוץ זוגי הוא כמעט תמיד טוב, גם בלי כל מה שקורה מסביב. להתכנס לזמן מה סביב הזוגיות וללמוד מה השתנה ומה נשאר אותו דבר ואיך אפשר לקחת את הזוגיות היפה שבניתם ולהעמיק אותה קצת יותר. עבורך, ואני מניחה שגם עבורו. אבל את זה צריך לעשות מתוך הבנה של מה שקורה מסביב ומתוך הידיעה שחלק מהרגשות וההתנהגויות הן תגובה למציאות ולא בהכרח תגובה להתנהגות שלו.
אני מאמינה שיש למפונים ייעוץ קצר מועד זמין על ידי אנשי מקצוע שמבינים לעומק את הסיטואציה ויוכלו להפגיש אתכם סביב כלים זמינים ויעילים למצב הנוכחי ולצורך שלך.
ולסיום אני רוצה לומר שבאמת הזמנים לא פשוטים ומעבר לנירמול של המצב ולחיפוש פתרונות, מותר גם לנסות לנשום "מתחת למים" ולדעת שזה מסע שאולי אנחנו כרגע נורא נבהלות ממה שהוא מביא אבל ב"ה יהיה לו סוף, סוף טוב.
אמונה שהקב"ה נמצא איתנו גם פה, גם בקשיים האלו ואולי הוא יכול להיות העוגן עבורך ברגעים שהטראומה והחרדה מאיימות לפגוע בחיים שלך. אני לא מרחיבה על זה כי זה לא תמיד קל ואני לא חושבת שאמונה פותרת הכל בשביל כל אחת, אבל במקרה שאת מרגישה שזה משהו שמחזק אותך, תמצאי את הדרך להזכיר לעצמך שאת לא לבד בהתמודדות הזאת.
אני שוב רוצה לחזק אותך ולחבק אם אפשר, לומר שאני משתתפת בכל ליבי בקושי שאת חווה. ואני מאמינה בך, שתמצאי את הכוח לזהות מה הצורך שלך ולתת לעצמך גם זמן לנשום בתוך זה, לקבל את הקושי שלך בלי לתת לו להכתיב את מי שאת ובלי לתת לו לבטל את מה שעבדת והשגת ועשית.
שלך
נועם
דלג לתוכן
