The Butterfly Button
הכרת תודה או אובססיה? כיצד למצוא את האיזון הנכון בהבעת הכרת תודה?

שאלה מקטגוריה:

השאלה שלי אולי קצרה אבל ממש מהותית בשבילי.
אני מרגיש שאני נוטה להודות לאנשים בצורה אובססיבית, עד כדי כך שזה ניראה לא טבעי או מוגזם, ואני תוהה איך אני יכל לשים את הדברים בפרופורציה.
האם יש דרכים שבהן אני יכל ללמוד להעריך את מה שעושים עבורי אחרים מבלי להרגיש צורך להודות להם בכל הזדמנות, ואיך ניתן למצוא את האיזון בין הכרת תודה לבין שמירה על הגבולות הבריאים שלי ?
האם יש גישות שיכולים לעזור לי לעצב את התנהגות ההכרת תודה שלי באופן שירגיש אותנטי ולא ייצור תחושה של חובתיות ?
כי יש לי חבר שאמר לי שזה הגיעה למצב שהתודה שלי מרגישה מזוייפת.
תודה רבה על הקשב!!!

תשובה:

שלום לשואל היקר

ראשית, אני מוכרח לומר לך שעולה מהשאלה שלך ניחוח של חכמה רבה ומודעות מפותחת, ועונג לי השיתוף שלך בסוגיא זו.

למעשה, הגיוני מאוד לחוש שאנחנו צריכים להתנצל על כל דבר ולהודות על כל דבר. יש בנו יסוד עמוק ונכון האומר שאנחנו 'ריקים ודלים' כרשים וכדלים באנו לפניך. אכן יש יסוד אפסותי בחוויה היסודית שבאדם, יש סיבה טובה למה אתה חש שאינך ראוי לטובות מאחרים וצריך להודות על כל דבר.

הגיוני שאתה רגיש למה שחברך אמר בנוגע לתודה 'המזויפת'. מובן מאוד שדבר שאומר חבר בכנות ובפתיחות כזו נוגע בנו ומשכנע שכדאי 'להתנצל על ההתנצלות' הרי אתה גורם אי נעימות לאותו אדם שכלפיו אתה מתנצל או מודה.. זה באמת מסבך.

אתה חש תחושת פגימות על עצם הרצון להתנצל, על הרצם היסוד הרגשי שגורם לך להרגיש שאתה צריך להתנצל ולהודות על כל דבר. זה הגיוני, אנחנו חיים בעולם כוחני, המאדיר הערכה עצמית גבוהה וביטחון עצמי, בז לחולשה לרכות לענווה ושפלות הדעת ודומיהם. בהתאם לכך אתה חש תחושה רעה על עצם שפלות הדעת שאתה מבטא בזמנים מסוימים.

אישית, אני מאמין שאמנם יש באדם כוחות גבוהים מרוממים מרשימים ומעוררי השראה, אבל יש בכולנו גם יסודות מביכים, נלעגים, טיפשיים, דוחים, וחלשים אין מה להתבייש בבושה על כך, אדרבה רבים מחכמי ישראל הראשונים ראו במודעות להתפוררות האדם ופגימותו מעלה רוחנית עליונה. ראה את שירו של רס"ג – שוכני בתי חומר למה תשאו עין, ומותר האדם מן הבהמה אין? לנו יש לדעת כי אנחנו תולעת גם חומר גבינו, ואיך יגבה ליבנו?

או שירו של רבי שלמה אבן גבירול – שפל רוח שפל ברך וקומה, אקדמך ברוב פחד ואימה, לפניך אני נחשב בעיני כתולעת קטנה באדמה, מלוא עולם אשר אין קץ לגודלו, הכמוני יהללך? ובמה? וכן עוד רבים.

אכן היום מאוד מביך מיוחד חריג וייחודי בנוף החברתי למצוא אדם שפל רוח באמת, כי החברה נוטה לבוז לשפלות הדעת ולראות בה סימן לחולשה, אותו אדם בר מעלה חכם אינטליגנטי רגיש מעודן ועמוק שאישיותו הובילה אותו לחוש בושה בעצם קיומו [מסיבות שיש בהן יסוד אמיתי מסוים, כבכל אדם] נתפס כחלש כמפסידן כמי שלא יצליח בחיים. כדי להיות שפל רוח עניו מכיר טובה ומודה לכל בזמננו, צריך הרבה אומץ לב הרבה ביטחון עצמי והרבה הכרת ערך האמת..

מהפכת הרדיפה אחרי 'ביטחון עצמי' התחילה ממחקר שהוכיח שלכל האנשים המצליחים יש מאפיין חזק של ערך עצמי גבוה, דור שלם החל לרדוף אחרי הערכה עצמית באובססיביות בעקבות המחקר הזה ודומים לו, אך ישנה טעות בסיסית במחקר – ברור שאנשים מצליחים מעריכים את עצמם יותר, לא ברור אם זו סיבה או תוצאה, מי יודע כמה היו מצליחים אם היו קצת יותר ענוותנים? זה כמו מחקר שמוכיח שאנשים במדינות עשירות שמנים יותר.. ברור, אבל זו מחלה של עושר.

במילים אחרות ייתכן שאנשים ענוותנים ושפלי דעת מצליחים יותר, הם עיקשים יותר מוכנים להתאמץ יותר מחפפים פחות ומוכנים ללמוד מאחרים.

אני חושב שאם אתה רוצה להתחיל לעבוד על ביטחון עצמי, תתחיל באומץ להיות שונה, להיות עניו. למעשה עצם הענווה שלך היא אומץ להיות אותנטי, להיות אחר, והתגובה של החבר היא עוד משוכה שעליך לעבור, הוא אומר לך שזה מרגיש לא אמיתי עליך לומר לו – זה אני, זו האמת שלי, אני מרגיש לא ראוי לכלום ומרגיש אסיר תודה על כל דבר שאני מקבל.

כמה אנשים ישנם שחשים שמחה ונעימות לצד אדם רך כקנה ושפל בדעתו – שייף עייל ושייף ונפיק ולא מחזיק טיבותא לנפשיה, כמה אדם כזה אהוב למטה ונחמד למעלה.

נכון לפעמים בחברה האנשים הבולטים הם אנשים הגאים יותר, אבל אם תבחן איך נראים אלו שהילדים שלהם אוהבים אותם ומעריכים אותם והולכים בעקבותיהם, איך נראים אלו שנשותיהם חשות לידם בנוח. שחבריהם מעריכים אותם באמת ללא קינאה, תמצא בין אנשים אלו רבים שהם רכים נוחים ועלובים.

בית הלל נפסקה הלכה כמותם לפי ש'היו נוחים ועלובים' וכן הבית יוסף ע"פ דברי החיד"א. שים לב כמה מגדולי ישראל היו רכים ועלובים – הרב שטיינמן, ר' גרשון אדלשטיין, הרב אלישיב, וכן עוד רבים. מאחורי כל הרכות הזו מסתתרת עוצמה גדולה ואומץ להיות שונה, אומץ לא מבוטל להתבונן פנימה להודות בפגמי נפשו גם בעיני אחרים.

אם בכל זאת אתה רוצה לפתח ביטחון עצמי חיצוני, יש כלים פשוטים יחסית לכך

ביטחון עצמי אינו חומר גלם מולד או נעדר מלידה, אלא זו מסוגלות נפשית המתפתחת עם השנים או מצטמצמת, היא מבוססת הן על חוויות של חשיפה לבושה והמפגש עם כך שזה לא נורא. והן על עמדה פנימית שאומרת – אני טוב וטוב לי, וכדו' ניתן לפתח ביטחון כזה, אתה יכול לראות ספר נחמד של יצחק ברנדווין 'עולם יפה יותר' יש גם חדר כושר לביטחון עצמי של פנחס קסל הוא יעיל מאוד וברוח יהודית אמיתית אבל עולה כמה אלפים

אבל קודם לכן, אתה יכול לבצע כמה תרגילים פשוטים. ראשית בכל סיטואציה מביכה ומעיקה שאתה חש צורך להתנצל או לומר שוב ושוב תודה תאמר לעצמך – אני טוב וטוב לי.

תרגיל נוסף, לומר כל יום שלום לאדם זר ולנסות לפתוח בשיחה, ככל שתעשה את זה אם יותר בני אדם חשובים זרים ומאיימים הביטחון העצמי מתגבר

דבר נוסף חשוב ביותר, זו בניית חזון חיים אישי, עליך לשאול את עצמך, לו הייתי חופשי ממצוקות ולחצים דוחקים, מה הייתי עושה? לו התחתנתי וחיתנתי את כל ילדי בעושר וכבוד ואני בריא והכל טוב, מה הייתי עושה אז? כלומר מה היית עושה ובמה אתה מאמין שראוי שייעשה בעולם שליו נקי מאילוצים, זהו תחילת החזון הפנימי שלך.

ישנם גם התרגילים של נובהרדוק, של אומץ אמיתי – להיכנס לבית מרחקת ולשאול אם מוכרים כאן מסמרים, אבל זה שייך למתקדמים.

ניתן להרחיב בזה עוד, אבל נדמה לי שבעקבות מה שכתבנו בהתחלה עליך לחשוב טוב אולי כדאי להישאר רך כקנה מבלי להתנצל על כך..

‫תודה על השיתו

‫אשמח שתכתוב עוד

יוסף

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

בחור ישיבה בקשרים עם בנות- מה יהיה איתי?
לא יכול יותר, פשוט לא יכול. אני בחור ישיבה בן 21, לומד בישיבה טובה והכל. לצערי, בשנתיים האחרונות אני בקשר עם בנות – חלק יותר, חלק פחות – ואני מרגיש קרוע לגמרי. מצד אחד, אני נהנה, לא אכחיש; אני באמת נהנה מזה. אני בגיל שזה דבר מאד נצרך. מצד שני,...
איפה טעיתי? למה בורחים ממני?
גדלתי בבית חסידי מודרני. נכנסתי לישיבה קטנה ודי מהר נחשפתי דרך חברים רעים למושגים של העולם החילוני. באותה תקופה הייתי אחד שגם בחורים משיעורים גבוהים רצו בחברתו. ואז קרה מפנה קיצוני בחיי, גיליתי את חסידות ברסלב שנתנה לי חיזוק להתקרב להשם. במשך שנתיים רצופות לא דיברתי עם אף אחד, רק...
למה חשוב לחיות וכזה גרוע למות?
אני בת 22 ויש שאלה שמטרידה אותי כבר שנים. מה המשמעות של החיים? כאילו הבנתי שזה לעבוד את ה' וכו' אבל זה לא באמת ממלא כמה אפשר? למה זה כל כך גרוע פשוט למות כאילו למה אני אענה על זה בסך הכל לא באלי לחיות לא כיף לי… וואלה אין...
איך ארגיש קשורה לתורה שמדברת עלי כך כאישה?
אני נגמרת מבפנים ולקח לי המון זמן בכלל להעיז לכתוב את זה. אני באמת מנסה להיות חרדית טובה ויש לי פחד נוראי שהמחשבות האלה הן כפירה גמורה. אבל אני לא יכולה לשאת את זה יותר. רק אציין בהתחלה שגדלתי במקום פוגעני מאוד ואני מטופלת על זה, אז בבקשה אל תתעכבו...
האם יש אנשים שמממשים את היעוד שלהם בעולם ללא נישואין וילדים?
אני אישה חרדית בת 27, יצאתי לשידוכים בגיל יחסית מאוחר לחברותיי (לא זוכרת מתי, אולי גיל 22-23, אבל באותו הזמן היו לי חברות עם ילד או שניים). בתחילה ממש לא רציתי לצאת לשידוכים, אני זוכרת את עצמי מטיפה בבית שחתונה וילדים זה סבל, שאני לא אוכל לעשות את מה שאני...
אלה החיים שלי?
קודם כל תודה על האתר הנפלא ועל עבודת הקודש. התלבטתי אם לחלק את מה שאני רוצה לכתוב לכמה שאלות, אבל אז החלטתי שכל המכלול הזה זה המחשבות שלי כרגע, ואני אפילו לא יודעת מה אני מצפה לשמוע, כבר עזר לי עצם הלפרוק את זה בכתב, ברצף בלי כלכך קשר בין...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
הצטרף לסטטוס אקשיבה!
בפייסבוק
תעקבו אחרינו!
דילוג לתוכן