שואלת נכבדה מאד.

התרגשתי מאד מכך שאת חונכת לראות את האבות והאימהות כאנשים צדיקים במיוחד. כעת את לומדת את החומש והאמת נראית קצת לא מחמיאה. לא נעים לחשוב שאבותינו ואמותינו לא היו אנשים מושלמים מבחינה מוסרית.

אך לפני שנדון במקצת הדוגמאות, הבה ונבהיר לעצמנו מושג יסוד בסיסי. האבות לא היו מושלמים!! ואדם צדיק אינו אדם מושלם. ההגדרה לאדם צדיק הינה שהאדם הצדיק מנסה ומתאמץ מאד להיות מושלם. אדם צדיק בוחן את מעשיו בלא משוא פנים, ומנסה לבדוק מהם המניעים שלו, וחותר לקראת השלימות במעשים.

הרב דסלר במכתב מאליהו (חלק א, עמ' 113) בקונטרס הבחירה שלו מתאר את נקודת הבחירה. "כששני עמים נלחמים, הנה המלחמה היא במקום מערכתה, כל מה שאחורי צבא העם האחד הוא כולו תחת רשותו ואין לו שם שום ניגוד כלל, וכן מה שהוא מאחורי השני כולו ברשות השני. אם האחד ינצח פעם בקרב, וידחה את השני מרחק מה, אזי בהתחדש הקרב יהיה במקום שיעמדו שניהם אז, אבל במקום שרכש לו הראשון שם אין לו מלחמה. הרי שבפעל יש רק חזית אחת, ובכח, כל שטח שתי המדינות הוא מקום הקרב.

כן הוא גם בענין הבחירה. כל אדם יש לו בחירה, היינו בנקודת פגישת האמת שלו עם האמת המדומה, תולדת השקר. אבל רוב מעשיו הם במקום שאין האמת והשקר נפגשים שם כלל. כי יש הרבה מן האמת שהאדם מחונך לעשותו, ולא יעלה על דעתו כלל לעשות ההיפך, וכן הרבה אשר יעשה מן הרע והשקר, שלא יבחין כלל שאין ראוי לעשותו. אין הבחירה שייכת אלא בנקודה שבין צבאו של היצר הטוב לצבאו של היצר הרע. הרבה נכשלים תמיד בלשון הרע, מפני שהורגלו בו, ולא יעלה על דעתם כלל כי רע הוא. ואותם אנשים עצמם לא יבוא לפניהם יצר הרע להציע להם מחשבת חילול שבת, ביטול תפילה, וציצית ותפילין, וכדומה. והיינו משום שבשבת, ותפילין וציצית, נתחנכו והורגלו כל כך עד שאין כניסה שם ליצר הרע".

במילים אחרות, ההבדל הבולט בין האדם הצדיק לאדם שאינו צדיק, הינה בנקודת הבחירה שלו. מהם הדברים שבהם הוא מתמודד. בניגוד לרשע שנקודת הבחירה שלו הינה האם לשמור שבת או לא; אצל הצדיק יותר נקודת הבחירה שלו הינה האם הוא ידבר באמצע הלימוד או לא; אצל הצדיק יותר האם הוא לומד מספיק לשם שמים ופחות לשם כבוד עצמי. וכן הלאה.

זוהי גם כוונת הגמרא שהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה, משום שנקודת הבחירה שלהם תלויה באותו חוט שערה, וכלפיו הם נתבעים. לא שייך לתבוע מאדם רשע מדוע הוא לא הקפיד על הסחת דעת בתפילין.

האבות והאימהות היו בעלי דרגה מיוחדת שאין לנו השגה בנקודת הבחירה שלהם. אך התורה שהיא המראה המלוטשת ביותר, משום שהיא מתארת את האנשים כפי שהם נראים בעיניים שמימיות, מתארת גם חסרונות וחולשות של אבותינו. ללמדנו שהאבות והאימהות גם כן היו בני אנוש, בעלי תכונות אופי ונטיות אישיות.

ובלשונו של הרב הירש בפירושו על גניבת הברכות על ידי יעקב (בראשית פרק כז): "אנחנו הולכים בעקבות רבותינו, ואין אנחנו רואים כחובתנו להיות סניגורים לאבותינו הגדולים, כדרך שגם דבר ה' אינו נמנע מלגלות בהם חולשות ושגיאות". ובתחילת פרשת לך לך כותב הרב הירש (בראשית יב) בהתייחסו לאברהם אבינו שירד למצרים ואמר לשרה שתגיד שהיא אחותו. וזה לשונו: "הסיפור הפותח במלים אלה יש בו כדי להתמיה במבט ראשון. אברהם עזב את הארץ היעודה לו; הוא לא בטח בה', הזן ומפרנס גם בארץ ציה; ונראים הדברים במבט ראשון, שהוא סיכן את שלומה המוסרי של אשתו כדי להחיות את נפשו! – והנה, אפילו אין בידינו ליישב את כל התמיהות, אפילו נאלצנו לגזור כדעת רמב"ן: "ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה, שהביא את אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו,… גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה מפני הרעב עוון אשר חטא" וכו', – הרי אין בכל זה כדי להביא אותנו במבוכה. אין התורה מציגה את גדולי ישראל כאידיאלים בתכלית השלמות; אין היא מאליהה אדם, ואין היא אומרת על איש: "הנה לפני האידיאל, באדם זה הפך האלהי לאדם!" בכלל, אין היא מציגה את חיי שום אדם כחיים לדוגמה ולמופת, – למען נלמד ממנו מה טוב ומה ישר, מה נעשה ומה לא נעשה. אם התורה רוצה לצייר לנו דמות, שנוכל ללמוד מדוגמתה, הרי אין היא מציגה בן אדם, שיסודו מעפר ואפר, אלא הקדוש ברוך הוא מציג את עצמו לדוגמה, והוא אומר: "הביטו אלי! עשו כמעשי! לכו בדרכי!" לעולם אל נאמר: מעשה זה הוא טוב וישר, שכן פלוני אלמוני עשה כן! התורה איננה "אוסף של מעשים טובים". היא מספרת מעשים שהיו, – לא מפני שהם מעשים מופתיים, – אלא מפני שהם מעשים שהיו.

אין התורה מעלימה את השגיאות, השגגות והחולשות של גדולי ישראל; ודוקא על ידי כך היא מטביעה על סיפוריה את חותם האמת. אולם, לאמתו של דבר, ידיעת חטאם של גדולי ישראל איננה מנמיכה את דמותם, אלא להיפך: דמותם גדולה ומאלפת – בעצם החטא שחטאו. אילו הזהירו כולם כזוהר הרקיע ללא רבב ושמץ פגם, היינו סבורים שטבעם שונה מטבענו, והוא למעלה מהישג ידינו. ללא תאוה וללא מאבק פנימי – היו מידותיהם הטובות רק תוצאה מטבעם הנעלה. לא בזכותם קנו את מידותיהם, ואין הם יכולים להיות לנו למופת. טול לדוגמה את מידת הענוה של משה. אלמלא ידענו, שהוא עלול גם לכעוס, היינו סבורים, שמידת הענוה טבועה בו מלידה, ולא לנו ללמוד הימנה. רק משעה שאמר "שמעו נא המורים", הרי במקום שנמצא את ענוותנותו, שם נמצא את גדולתו: הוא קנה את הענוה ביגיעה רבה, בשליטה עצמית ובעידון עצמי; וכולנו מצוים להידמות אליו, שכן כולנו מסוגלים לכך. ואין התורה מספרת על חטא, אלא אם כן ענשו בצדו. נלמד מחכמי התורה הגדולים, – והרמב"ן הוא בודאי מן הגדולים שבהם: לעולם אין זה מתפקידנו ללמד סניגוריה על גדולי ישראל. אין הם זקוקים לסניגוריה שלנו, ואין הם סובלים אותה. התורה חתומה בחותמת האמת, ואמת היא קו יסוד של גדולי פרשניה ומוריה. כל זה – אילו נאלצנו באמת לומר כדעת הרמב"ן: "חטא אברהם חטא גדול בשגגה".

כלומר עלינו לזכור שאבותינו הקדושים היו בראש ובראשונה – בני אדם. ומשכך, הטעות יכולה להימצא בקרבם. אך ניתן לומר שדוקא ממה שהם נתבעו, ניתן ללמוד על גודל מעלתם. ובלשון החבר בספר הכוזרי (א, צג) "הגדול מי שעוונותיו ספורים". בדור שבו חיי אדם וכל שכן חיי עבדים היו הפקר התורה מביעה ביקורת על יחסה של שרה להגר, למרות שניתן להצדיק את שרה מכל בחינה מוסרית. שרה הגבירה נותנת לשפחתה מתנה יקרה מכל – את בעלה, ואותה שפחה במקום שתגיד תודה על המתנה הזו, היא עוד מרשה לעצמה לבזות את גבירתה ולפקפק ביושר צדקותה. ננסה להיכנס ולו לרגע אחד לליבה של שרה, ונתבונן בעצמנו האם אנחנו לא היינו מתנהגים כך?!

העדפת בן בין הבנים – היתה מנהג מקובל מאד בזמן האבות. גם כיום בימינו הורים מודעים לכך שיש ילד שהם מרגישים כלפיו חיבה יתירה וילד שפחות מחבבים. אין טעם להתכחש לעובדה זו. אצל האבות שראו בכל דבר את התועלת הרוחנית, ניתן להבין בקלות מדוע יעקב העדיף את יוסף. יעקב הרגיש שתכונותיו של יוסף הינם המתאימות ביותר להמשך של עם ישראל, וידיעה זו גרמה להעדפה.

יעקב עובד עבור רחל שבע שנים!! ניתן לדמיין ולשער עד כמה שהוא ציפה לחתונתו עם בחירת ליבו, והנה.. העסק משתבש. מה אנחנו היינו מגיבים אם היינו מזמינים ספה של שלשה מושבים לבנה, והיינו מקבלים ספה עם שני מושבים חומה?? והנה יעקב שואל את לבן בעדינות: "מה זאת עשית לי, הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רמיתני?" לא נותר לנו אלא רק להתפעל מאצילותו המיוחדת של יעקב שלא השתולל והתפרץ, ולא גרש את לאה. אלא המשיך לחיות עם לאה.

וכן הלאה בעוד אירועים רבים. כמעט על כל המאורעות ששאלת – פרשני המקרא והוגי המוסר התייחסו אליהם.

לסיכום: את יכולה להשאר רגועה. אבותינו ואימותינו היו אנשים מרוממים ביותר. לא מושלמים – אבל מרוממים מאד. והלוואי שנזכה שיגיעו מעשינו למעשיהם, ושטוהר ליבנו ואצילותנו לא יביישו את אבותינו.

בהצלחה.

בניהו

([email protected])