צעירה יקרה ואהובה,

קראתי את שאלתך שוב ושוב. עברת שבר של ממש, ואת צריכה להשתקם ממנו. 'לעזוב שידוך', זה לא דבר של מה בכך, לא במובן הרוחני, שאנוכי, האישה הקטנה והפשוטה אין השגות בו, אלא במובן הכי פשוט של הביטוי. התארסת עם אדם (בלי קשר אם הוא ליטאי או חסידי), היה רגע שראית אותו כבחירה שעימה תרצי לחיות כל חייך, ואז התגלו לך דברים לא נעימים ולא ראויים, ברמה כזו שחשת 'מקח טעות' והחלטת לבטל את השידוך.

לא צריך להיות פסיכולוג דגול כדי להבין איזה שבר וחוסר אמון בעצמי, בבחירותי, באופן קריאת המציאות שלי, ביכולת שלי להבדיל בין טוב לרע, בין מתאים ללא מתאים, בין ראוי ללא ראוי, שגורם ארוע כזה. נסי לנקות את הארוע משאלת המגזר (את זה שהוא היה חסידי תשכחי לרגע מכל זה)  ותראי שעברת ארוע מאד מאד דרמטי, שבעקבותיו, אני לגמרי ממליצה לך ללכת לטיפול. לא כי את לא בסדר, אני בטוחה שהיו לך סיבות טובות להפרד ממנו, ובאיזה מקום אני גם שמחה בשבילך שגילית מה שגילית לפני הנישואין, שכן לגלות את זה אחרי החתונה היה מסב לך בעיקר, אך גם למשפחתך, הן נזק כספי  והוצאות מיותרות, והן טראומה נפשית דומה ואולי חריפה יותר. איך לא ראיתי, איך לא קראתי את המציאות? איך לא זיהיתי את הנקודות האדומות? אלו שאלות שכדאי לך לברר דרך טיפול כדי להשיב לעצמך את האמון ביכולותיך, וגם כדי שבעזרת ה', תזמני לעצמך משהו אחר נכון וטוב לפעם הבאה.

כאם לילדים בשידוכים, אני יכולה לאמר לך שאירוע כזה הוא שבר למשפחה כולה, וההורים עצמם מלאים בנקיפות מצפון. איך לא ראינו בעצמינו? איך לא הצלחנו לפקוח את עיניה? איך לא הצלחנו להציל את ביתינו האהובה מגורל כזה/מכאב כזה? אולי לא בררנו מספיק? איך כאנשים בוגרים לא זיהינו נקודות אדומות המאותתים על סכנה? למרות מורכבות הקשר ביניכם, הערכה שלך כלפיהם ניכרת גם מתוך מילותיך, ואין לי ספק שכמים הפנים לפנים, האכזבה שלהם מסתירה מתחת לפני השטח הערכה כלפיך, לכשרונותיך, למוצלחותך. הרי רק מבת מוכשרת וחכמה יש ציפיות, ורק עבורה שואפים ומצפים לגדולות, ורק בה תולים תקוות שהיא תביא הביתה מישהו בשיעור קומה גבוה כפי הראוי לה.

הדרך הקלה היא להפיל את הענין על צבע הכיפה/המגזר של הבחור/על הילדה שלא שמעה בקולינו. אך כיהודים מאמינים אנו יודעים שלכל אחד נכתב מסלול מדוייק לו משמים, והארוע הזה, או דומה לו, או גילוי מסעיר ונורא אחר יכול היה להתגלות, אם כך היה נכתב משמים,  גם לו הייתי בוחרת את פאר החסידות.

כאנשים מאמינים, אנו יודעים שלכל אחד יש מסלול שנקבע מלמעלה ושעליו לעבור, ועליו לשאול את עצמו-

איך אני נבנה ממה שקרה לי, איך אני בונה את הקומה הבאה של אישיותי על הקומה הקודמת,

באופן שימנף אותי קדימה, ויהפוך את הקומה הקודמת מהגדרת 'כשלון'   לגומי שנמתח לאחור, כדי שהחץ ייזרק קדימה ויגיע רחוק יותר מכפי שיכול היה להגיע לו היית צועדת בדרך הרגילה.

מחקרים מראים שהדבר הכי חשוב ללמד תינוק בעודו לומד ללכת, הוא ליפול. ברגע שהילד לומד ליפול, והוא מגלה שלא קרה אסון, הוא מעיז לדרוש מעצמו ללכת, וכך לומד לצעוד על רגלים יציבות. מי שלא חווה כשלון, גם לא ידע מהי הצלחה. כי הוא רגיל ללכת בצעדים קטנים וזהירים, מחשש שיקרה לו משהו, ועל כן הוא חושש להתנסות.

תארת חיים יפים ובריאים עם זוג הורים אוהב, יחסים משפחתיים ותומכים  ויתכן (לפחות לא סיפרת על כך) שעד לאירוע נשוא שאלתך, אכן לא חווית כשלון במובן העמוק של הביטוי. והנה, ארע לך ארוע לא צפוי. את שהיית אמורה ללכת במסלול הקבוע שהוכתב לך מראש, הידוע, שמנחיל נחת לסובבים ולתפיסת עולמם, וכנראה גם לתפיסת עולמך, נכשלת. בחרת לא נכון ונפלת מהסוס הדוהר, כשכל הסוסים שסביבך כבר מזמן דהרו ונעלמו מן האופק.

יתכן, ובנקודת הזמן שאת נמצאת בה היום, את מתקשה לראות איך יום אחד, הארוע הזה שכרגע מחלק את חייך ל'לפני' ו'אחרי', יהפוך להיות עוד שלב בסולם שבו תטפסי כלפי מעלה. הארוע הזה, עם כל הכאב שבו, הוא הזדמנות פז ללמד אותך על עצמך, על יכולותיך, ועל אישיותך. ולכן- כל כך חשוב ללכת לטיפול, גם אם את עצמך לא אשמה כלל בארוע המצער שנפל לפתחך. יש לך פה הזדמנות לשוחח עם אישת טיפול ולראות מה אני לומדת על עצמי? איך אני מגיבה לכשלונות? איך אני יכולה להפוך לימון ללימונדה, כשלון לתנופה קדימה? מהן נקודות החוזק שלי? ואיך אני מעצימה אותן לקראת השלב הבא בחיי?

הואיל ונשלחת אלי למתן מענה, ולא לאשת טיפול, אחרי העצה העקרונית שנתתי לך, אני יכולה להעניק לך השראה מסיפור מן הגמרא שאני נוהגת לחזור אליו בדיוק כשאני נתקלת במי שחווה חוסר מסוגלות לעזור לעצמו, ותחושת חוסר ערך הנובעת מהמחשבה שמה שקרה לי זה בגלל-הם: השוני ברקע, המגזר ממנו בא, מחוסר התמיכה של הורי, מחוסר הציות שלי לערכי הקהילה, ועוד ועוד.

הגמרא במסכת נזיר כט עב מספרת את המעשה הבא ( מעובד ומקוצר קמעה על פי ביאור שטיינזלץ):

מעשה בר' חנינא שהדירו אביו לנזיר, והביאו את הילד לפני רבן גמליאל. והיה רבן גמליאל בודקו לידע אם הביא כבר שתי שערות והנדר לא חל, אם לא הביא, והנדר חל.

אמר לו הילד: רבי, אל תצטער (אל תטרח) לבודקני, אלא "אם קטן אני, אהיה בשביל אבא, אם גדול אני, אהיה בשביל עצמי" כלומר: אם קטן אני — אהיה נזיר בשביל (בגלל, משום) מה שהדירני אבא, אם גדול אני — אהיה בשביל עצמי. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר: מובטח אני בזה, בילד הזה, שסופו להיות מורה הלכה בישראל. אמרו: אכן, לא היו אלא ימים מועטים שעברו עד שאכן הורה הוראה בישראל.

לפי ההלכה, אב יכול להדיר את בנו לנזירות רק כשעדין לא הביא סימני בגרות פיזיים, לפי דעה אחת, או רק כשעדין לא מבין את משמעותם וכובד המשקל והאחריות שיש בנדר נזירות, לפי דעה אחרת.

אבא של ר' חנינא הדיר את בנו לנזירות בעודו צעיר, והוא הובא לפני רבן גמליאל לבדוק אם הוא עדין קטן, כדי לבחון האם הנדר חל עליו, אם מפאת גילו, או אם מפאת הבנתו.

אך חנינא הילד אמר לו: אינך צריך להתאמץ לבדוק אותי, כי 'אם קטן אני אהיה בשביל אבא, אם גדול אני, אהיה בשביל עצמי.

פשט הדברים מתייחס כמובן, לענין ההלכתי. אם אני קטן, הרי שחלה עלי הנזירות שהטיל עלי אבי, ואם גדול אני ונזירותו לא חלה עלי, הרי שאטיל על עצמי נזירות מכוחי. ר' יוסי, מוצא בגישה זו, איתות לכך שהוא אחד שלא מחפש לחמוק ממחוייבות, אולי גם כמי שבקיא במהלך למדני, וצופה שעתיד הוא, להפוך למורה הוראה.

אך ניתן להבין משפט כזה גם באופן רחב יותר. הוא מזהה בדבריו  יכולת, למה שהיום אנו יודעים לכנות בשם 'מיקוד שליטה פנימי', שזהו אחד המנבאים הטובים ביותר למנהיגות. מי שמתבונן ותובע מעצמו, ולא תולה את כשלונותיו והצלחותיו באחרים, ולא מחפש 'תירוצים' למה לא עשה כך, ולמה לא פעל אחרת, הוא זה שעתיד לגדול להיות 'מורה הוראה', לא רק במובן הצר של פוסק הלכה, אלא במובן הרחב, של מורה דרך וסולל נתיב לרבים.

שואלת יקרה, את גדולה, וגדילה עוד ועוד מיום ליום. הניסיון שעברת רק מגדל אותך עוד יותר. עליך להתמקד בתוכך, בכוחותיך, בפנימיותך, ולשאול את עצמך, מה אני הולכת לעשות אחרת בפעם הבאה כדי להצליח יותר?

התשובה היא לא – בפעם הבאה לא אקח חסיד, כי כמו שאמרנו, יכולת ליפול בפח גם עם בחור ליטאי. התשובה היא לא – בפעם הבאה אגיד הן על כל שידוך שהורי יציעו לי בלי להקשיב למה שליבי אומר לי, כי זו לא הייתה באמת הסיבה שבחרת בחירה לא מוצלחת.

אז מה התשובה? אינני יודעת אותה בוודאות, וכדי לקבל תשובה טובה לשאלה הזו, כדאי ללכת לאשת טיפול. משאלתך כפי שניסחת אותה, אני יכולה רק לנסות ולהציע נקודה קטנה למחשבה. השאלה שלך שזורה בכינויים 'שמקבעים' אנשים לתפקידם, ובעומק הדברים גישתכם משדרת שהאדם הוא מה שהוא, מבלי להאמין ביכולתו להשתנות, להתפתח, ולגדול. למשל, אדם שמחפש שידוך בקהילה אחרת הוא 'עצם זר', 'סוג ב' במקרה הרע, לעומת 'עילוי' במקרה הטוב.  הבחירה שלך היא לא ארוע נקודתי ברצף מסלול חיים של ילדה חכמה ומוצלחת, אלא סוג של כתם בל ימחה. ועובדה זו מקרינה גם על הדרך שבה את מתבוננת בעצמך – היית 'טובה', עכשיו את 'בעייתית'.

אין לך מושג עד כמה אמונות אלו מגבילות וחוסמות אותך מלהתקדם מהכשלון שחווית, אל עבר חיים מלאים, פוריים, מלאי אהבה ונתינה, שעוד מזומנים לך בעזרת ה' בעתיד. ממליצה לך מאד לקרוא את ספרה של קרול דווק, בשם 'כוחה של נחישות', וממנו תלמדי כי אין זו אלא הבניה של חוויה שלילית ככישלון: עזיבת שידוך, ציון רע, הפסד בתחרות, פיטורים, דחייה. אנו חווים ארועים אלו כהוכחה לכך שאיננו מספיק מוצלחים וטובים ואולי אף בעיתיים כפי שכינית את עצמך. אך הבחירה בידנו, לשנות את תבניות החשיבה שלנו ואת התודעה שלנו,  ובכך להעניק לעצמינו את הכוחות להתאמץ, ולהכיר ביכולות שלנו להשתנות, להתקדם ולגדול מכשלונות ומפחי נפש, ולהגיע הרבה יותר רחוק מכפי שנראה לנו במבט ראשון.

הספר הזה משנה חיים, ואני ממליצה מאד לא לוותר עליו.

מאחלת לך לעבור תהליך בריא ומבריא, ולדלות מתוך חשכת הצדף את האבן הטובה הנחבאת מתחתיו.

עוד תזכי בעזרת ה' לבשר לנו בשורות טובות, ולבנות בית נאמן בישראל

ורדית

[email protected]