שלום לך שואלת יקרה,

נראה שאת השאלה שלך ניסחת בעיצומם של החגים. אלו עוררו בך ביתר שאת את הצורך לפרוש כנפיים, ולעוף הרחק הרחק. לעוף למקום שיש בו שלווה, נחמה ומרפא לנפש. מקום בו תרגישי שייכת, אהובה, רצויה, ומוערכת.

החגים הם אכן טריגר אצל הרבה מאוד רווקים. לא מעט יזדהו עם התחושה של היעדר השייכות שתיארת, חוסר הנוחות לנוכח העיניים שמופנות כלפייך, ועוד. החגים מטבעם מדגישים ומעצימים את החוויה המשפחתית והקהילתית, וזאת הסיבה שלרווקה המתבגרת יהיה קשה מאוד להכיל את עצמה בסיטואציה הזו.

אני רוצה לנסות לפנות אלייך כדבר רווקה אל רווקה (לשעבר). התחתנתי בגיל מאוחר, והדילמה של האם לצאת מהבית או לא, לא פסחה עלי. זו דילמה בהחלט לא קלה. מעורב בה הרצון לרצות את ההורים, החשש מפני לקיחת אחריות, הבלתי נודע – האם אסתדר ואיך, ובכלל הקושי לקבל שאינך יוצאת מבית הורייך לביתך שלך.

כיוון שאנחנו אנשים שונים, גדלנו במציאות שונה, ולא דומה הסיטואציה שלך לזו של אף אחת אחרת, לא נכון יהיה להקיש מהמקרה שלי למקרה שלך. לא נכון יהיה שאחליט עבורך מה הדבר הנכון לעשות. מה שכן, אוכל לשתף אותך בדילמה שקדמה להחלטה האם לצאת מהבית או לא. בעזרת שאלות ששאלתי את עצמי, תוכלי לנסות לברר עם עצמך מה נכון לך, ורק לך.

אז בואי נתחיל עם השאלה הבסיסית ביותר – מהו בית?

בית הוא מקום שמטרתו לספק הגנה ותחושת שייכות. בית מתקשר לנו באופן טבעי עם חום ואהבה. מעל הכל, בבית אנחנו מצפים להרגיש מוגנים, כי ״ביתי הוא מבצרי״.

אבל, לפעמים קורה שאנחנו מרגישים לא מוגנים בבית שלנו. הבית לא מספק לנו את השלווה וההגנה לה אנו מצפים. וכאן עולה השאלה הבאה – האם הבית הוא שמפר את השלווה שלנו, או שמשהו בתוכנו אינו שליו מלכתחילה? האם השבר שבתוכנו תלוי במקום הפיזי בו אנחנו נמצאים? האם היציאה מהבית אכן תרפא אותנו, או שנדרש כאן תהליך ריפוי אחר?

ייתכן שיציאה מהבית אינה התשובה הנכונה במקרה שלך, ונדרשת עבודה בערוץ אחר. עבודה בערוצים פנימיים יותר. עבודה שתאפשר לך להחזיר לעצמך את התחושה הביתית והחמימה, אם ובלי קשר למקום בו את נמצאת.

ייתכן שיציאה מהבית היא כן התשובה הנכונה במקרה שלך. שהנפש שלך מרגישה שהבית כבר צר מלהכיל אותה. שקשה לך בבית, מכל מיני סיבות.

התשובה אצלך.

אני לא בקיאה בסיפור חייך, אך נראה שלא מעט מהקשיים שחווית, קשורים בצורה כזו או אחרת לבית. איני יודעת מה היה המצב בעבר, וגם לא מה המצב כיום. דבר אחד בטוח, אם את מרגישה שהבית אחראי לכך שאת לא מצליחה לטפל בעצמך, אז אולי כדאי לשקול יציאה מהבית.

לבחורה חרדית אכן קשה לשקול אפשרות כזו. לאורך הדורות מקובל היה שהבת יוצאת מרשות אביה לרשות בעלה. ואכן, הדילמה היא בין הרצון לשמר ערכים שעל ברכיהם חונכנו, לבין הצורך לרפא את הנפש. ריפוי שלפעמים כרוך ביציאה מהבית.

יציאה מהבית תדרוש ממך להניח בצד מוסכמויות חברתיות. להניח בצד את הרצון של הורייך ובני משפחתך. להניח בצד את הרצון להימצא בשטנץ החברתי. אבל מי קודם למי? מה קודם למה? במצבים כאלו, התשובה ברורה וניתן ללמוד אותה מדברי רבי עקיבא: עד שבא רבי עקיבא ולימד "וחי אחיך עמך" (ויקרא כה, לו) – חייך קודמים לחיי חבירך (סב ע"א).

הבריאות שלך, הרוגע שלך, קודמים לכל מוסכמה חברתית כזו או אחרת.

זה לא קל. מאוד מאוד לא קל. ההורים רוצים לראות אותך עוברת לרשות בעלך. קשה לך להכאיב להם. קשה לך לאכזב. קשה לך להנציח את היותך רווקה. קשה לך להכאיב לעצמך. את רוצה להיות חלק מחברה שאת מאמינה בה. את רוצה לרצות את הורייך. את רוצה את המציאות מוכרת, על פני מציאות חדשה ומנוכרת.

בנקודה זו תצטרכי לקחת אחריות לגורלך, לעתידך. תצטרכי להבין האם את במקום של חייך קודמים. האם הריפוי שלך עובר דרך יציאה מהבית או לא. תצטרכי לקחת אחריות לבחור.

לבחור לחיות את חייך כמו שאת רוצה. לבחור לרפא את עצמך. לבחור להרגיש שייכת. לבחור להרגיש טוב עם עצמך.

באם תחליטי לצאת, תוכלי תמיד לעשות זאת באופן הדרגתי. לשכור דירה לזמן קצר / לסבלט דירה. מעבר הדרגתי יקל גם עלייך וגם על הורייך. מעבר הדרגתי יאפשר לשניכם לנחות בצורה רכה יותר, לתוך המציאות החדשה. מעבר לזה, אני מציאה לך לדבר, לדבר ולדבר. להסביר את המניעים שלך. בסופו של דבר, ההורים שלך רוצים בטובתך, וכשיראו שהיציאה עושה לך טוב, זה יעשה גם להם טוב.

יציאה למגורים עצמאיים, אינה עוד טאבו כמו שהייתה בעבר. יותר ויותר בנות בוחרות באפשרות הזו מסיבות כאלו ואחרות. עלייך לדאוג קודם כל לשלומך. אל תתני ל״מה יגידו״ למנוע ממך את האפשרות להתרפא ולפרוח. אם מגורים עצמאיים יעשו לך טוב, זה יהיה שווה בהרבה מבחורה שבורה המתגוררת בבית הוריה (גם בעיני אחרים).

מאחלת לך שתמצאי במהרה את הקן החמים שלך, כי ״גם ציפור מצאה בית״.

בהצלחה רבה,

דבורה.