דלג לתוכן
היי בן 24
אני אדם מאמין מאודד ומאמין שהכל לטובה.
אבל מפה ועד לחיות את זה לא תמיד מסתדר לי
עוד מהיותי ילד אני זוכר שהחיים קשים.
נולדתי לבית עם אבא נרקומן ושהתעלל באמא שלי.
אני זוכר שהייתי מגן עליה עוד בהיותי ילד.
כעבור שנה ההורים התגרשו ומכאן המשיכו החיים להסתבך כמובן.
עד גיל 10 היינו עוברים כל שנה לבית אחר וחיים ממש בעוני.(חייב לציין שמגיל קטן ידעתי שהשם איתי ושומר עליי טיפה יותר מאחרים)ואמא לא באמת התגברה על הקשיים ויצאה לחיים אישה מאוד עצבנית וממש קרה וחסרת אמפטיה אליי ואל אחי.
אחרי זה אימי התחתנה מחדש עם בעל חדש שלא באמת הכיל אתי ואת אחי ואפילו זלזל לרוב.
בכל מקרה הענין שלי הוא ההחמצה למה לא גדלתי בבית נורמלי הייתי יכול לעשות המון עם החיים שלי.אני רואה אנשים שגדלו במשפחות חמות ומעניקות ומכילות אני שם לב שהם אנשים הרבה יותר שלמים ממני..
בגדול הצלחתי לסדר את חיי אני מצליח מאוד בעבודה ועובד כעת על לצאת לדרך חדשה בתור עצמאי מצליח מאוד בלימוד התורה והמידות והקרבה להשם.
אבל יש משהו שלא מפסיק להפריע לי…זה הבדידות הזאת שאין אבא או אמא שיתמכו שיעזרו אני מרגיש ממש לבד בעולם.מאמין שבגלל זה אני גם לא נשוי עד היום.ויש לי גם חברים טובים שממש אוהבים אותי אני מאוד אהוב על כולם אבל אף אחד לא באמת יודע את הבדידות והקושי האישי.שמלווה אותי אחרי שהם חוזרים לחיי משפחה מלאים
.אין לי ממש אנשים קרובים או חברי אמת של שנים..
היו לי פעמיים זוגיות והפסקי אותם כי שמתי לב שהם מתנהגות ממש כמו הבית שלי עצבני וחוסר אמפטי…
אני מרגיש תקוע.
כאילו לא הייתה לי תקופה בחיים שמחה ומלאת ביטחון..תמיד בכל ההרגשות ובכל השמחות ידעתי שיש בי את הצד הבודד הזה.הצד שמפחד כי החיים מן הסתם שוב יחכו לי בפינה עם משבר טראומה או כאב..
וככה אני עד היום..מרגיש שיש לי את כל הכלים להצליח..אבל כמו אדם עם יהלום ששכחו אותו במדבר מה זה יעזור לו?
אני לא מאמין שאני נפתח למישהו אבל רציתי לנסות בכל זאת..
תודה מראש..ואתם עושים ממש עבודת קודש..שאני קורא תשובות שלכם על אחרים….תודה רבה רבה לכם מלאכים בדמויות בני אדם אתם…
תגובה אחת
יכולה רק להוסיף שנכון יש הרבה משפחות טובות וחזקות , תומכות סביבנו…
גמאני גדלתי וגדלה במשפחה שלא נתנה לי מעולם את מה שהייתי זקוקה לו .. (לא ממקום רע) ותמיד הייתי צריכה להיות הצד שמגן ויש תחושת חוסר של תמיד..
הדבר המנחם שאני יכולה כן לומר שיש עוד הרבה אנשים כמוך שגדלו במשפחות כאלו.. ואתה לא לבד בזה במקום הזה..
קצת היה לי קשה עם התגובה של תנסה בכל זאת ליצור איזה שהוא קשר רגישי עם ההורים, כי לפעמים זה לא אפשרי….
דווקא הצפייה הכואבת שוב ושוב ליחס אחר היא שמכאיבה יותר…