שלום לך שואלת יקרה,

הזדהיתי עם פנייתך. את מתארת מצב שאת מגדירה שהוא "בעיה", אך בעצם הינו בעצם נורמלי לחלוטין. אינך "מתחברת" לילדים, אינך מסוגלת לחוש כלפיהם רגשות של אהבה, חיבה, או כל קשר רגשי אחר. אין לך גישה לילדים, אינך מסוגלת לשמוע תינוקות צורחים, אין לך סבלנות…החיוכים והצחוקים שלך לאחייניך מלאכותיים ולא טבעיים, מעין 'הצגה' שאת עורכת לכבודם (או לכבוד האמהות שלהם). והפחד הגדול שלך שהרתיעה הזו תהיה כלפי ילדייך שלך. התקווה שלך היא שלא- אבל איך?

ראשית, אני רוצה להביע את הערכתי לשאלה זו: לא רבות חושבות על שאלות מעין אלו- גם כשהן לגיטימיות והגיוניות, וגם כשכן עולה שאלה מעין זו הן מדחיקות ועונות לעצמן ש"יהיה בסדר". את לא. הרשית לעצמך לחשוב, לשאול ולחפש תשובה- וזה נהדר.

ובכן, בואי ננסה לנתח ולראות מהי בכלל אהבת הורים לילדם.

באופן טבעי, אם נחשוב על זה, אין כל סיבה לאהוב נוכחות של ילדים. הם יכולים להיות נודניקים מאד (מנסיון: מאד מאד), לצרוח ולבכות (ולא רק תינוקות קטנים), לבקש, לדרוש, ועוד פעם לבקש ולדרוש, ועוד פעם…

אז איך הורים מסוגלים לאהוב את הילדים שלהם? לסבול אותם? אפילו להתגעגע אליהם כשהם אינם נוכחים? לטפל בהם במסירות גם כשזה לא הכי נעים?

בפרקי אבות נאמר: "כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה ושאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם" (פרק ה' משנה טז)

התפארת ישראל מסביר, שאהבה שאינה תלויה בדבר היא אהבה שאינה תלויה בשום דבר בעולם וגדולה במידתה כאהבת אב לבנו שאי אפשר שתתבטל, אפילו כשלא יתנהג הבן כשורה.

כלומר, אהבה של הורים לילדיהם אינה דבר שתלוי בשום דבר! זוהי מתנה יקרה מאת השם יתברך שנתן להורים רגש אהבה כלפי ילדם, אין זה משנה מהו, מיהו וכיצד הוא נראה ומתנהג.

ולכן, אל לך לחשוש איך את חשה כעת כלפי ילדים. בעזרת השם, כשיהיו אלו ילדייך שלך- תקבלי יחד איתם, באותה עסקת חבילה, גם סבלנות, ואהבה, וגישה מתאימה. מה גם, שלפעמים הם כן חמודים ומתוקים וממסים… בעיקר את הלב של ההורים שלהם. הקב"ה יצר את המציאות הזו כדי שלהורים לא "יימאס" מהם.

והאהבה הזו הולכת וגדלה. הרב דסלר מסביר, שנתינה מולידה אהבה. אז מעבר לאהבה המולדת ישנה גם האהבה הזה שמוזנת מהנתינה הבלתי פוסקת!

אני לא מכחישה את זה שיש כאלו שכן 'יודעות' כבר לפני כן איך לטפל בילדים ואיך לאהוב אותם, אבל זה ממש ממש לא סותר. מה שהן מרגישות כרגע כלפי ילדים זה אפילו לא בבואה למה שהן תחושנה כלפי ילדיהם שלהם. אין כמו אהבה של אם או אב לילד שלהם.

גם טיפוסים מאד (אפילו פחות מ'מאד') ריאליים ולא רגשניים שמתחברים יותר למספרים, חוקים, כללים וכו' ופחות לילדים- כמוני למשל- לילדים שלהם קיימת גם קיימת אהבה וגישה.

זה לא אומר שאמא מושלמת (אין כזה דבר ולא צריך להיות) ואף פעם לא מתפרצת ולא כועסת ולא צועקת. זה בהחלט יכול לקרות, וקורה, אבל בלי קשר- תמיד תמיד אמא אוהבת.

מאחלת לך הרבה הצלחה בהכל,

שרי (שהיא הרבה מאד דברים- אבל לפני הכל, אמא אוהבת)