שלום לך אשה יקרה מאוד

יושבת מול מילותיך, מנסה לכאוב את כאבך, לחוש את האכזבה, הפגיעה, העלבון  הצורב, הבושה,  הקרקע הבטוחה שנשמטת מבין הרגלים בפתאומיות שכזו, התחושה ששום דבר אולי לא יחזור להיות כפי שהיה, ואני אנא אני באה צועק ובוכה מבין השורות.

תרשי לי יקרה להיות עימך בכאב, בעולם שנראה כאילו חשך, בתחושת הבגידה, בחשש, בתהייה לאן…

תרשי לי גם להתבונן בהערכה ביכולת שלך לשטוח את הדברים בכנות ע"ג הכתב עם כל הקושי שכרוך בכתיבתם שחור על גבי לבן ולבקש- עזרו לי.

ליבי יוצא אליך יקרה הרי משאת נפשה של כל אישה היא הנאמנות, השקיפות השלי ושלך שלנו הוא. והנה ברגע אחד משהו בבנין שהייה נראה כבנוי לתלפיות עומד ומתמוסס.

בעלך רוצה לדבר איתך כשתרגעי ואת אומרת כיצד אוכל להרגיע את נפשי שעבר טלטלה ומשבר של אמון….

אני מתנצלת  ,אלמלא הזמנת אותי לנסות להשיב לא הייתי מעיזה להכנס לתוך רשות היחיד שלך, שלכם. אבל מאחר שהוזמנתי אכנס כך על קצות הבהונות ואנסה לעשות מעט סדר בתוך המבוכה והבכי. את כותבת: "בעלי שהוא בן תורה וירא שמים… אדם שאני אוהבת, קרובה וגלויה ונאמנה לו" ואני קוראת ומשהו בגופי מתחיל לרעוד את הרעד שעוטף אותך בשעותיך הקשות האומר דווקא מתוך הערכה, האהבה והנאמנות מזדעק ביתר שאת קולו של השבר ואכן אמת הוא. לשבור שוברים דבר שהוא שלם, וכשדבר שלם נשבר הכאב עמוק וחזק.

אך אולי, אולי ניתן לראות כאן משהו נוסף אני שואלת? הרי את מתוך רגשותיך הקשים כתבת כך על בעל נעוריך. כן, בעלי שהוא ירא שמים- כתבת, בעלי שאני אוהבת, קרובה וגלויה אליו. האם אין כאן איזשהו קצה אור בתוך החשכה? האם שנות הערכה הללו, האהבה שנבנתה במהלכם תוך גילוי לב תקרוס בבת אחת? או שמא קרקע מוצקה זו תוכל לעמוד גם בעתות משבר?

אין ספק שלך מגיעה שיחה גלויה לאחר שאת, כן את, בשביל עצמך קצת רגועה יותר.

יתכן וטוב שבהמשך תרחיבו ותעמיקו את השיח בליווי של מטפל/ת זוגי על מנת שהמקרה הזה יעובד באופן מלא ותוכלו לצאת ממנו עם תובנות והבנות טובות יותר וגם, גם בשביל שאת תחושי מספיק בטוחה שאת שוב יכולה לתת את מלוא האמון ולחדש את הזוגיות כימי נעוריה.

אבל אולי נקודה נוספת, אנסה להאיר בזהירות את אשר אני שומעת מתוך סיפורך. אנו חיים בתוך חברה מאוד קונפורמיסטית, חברה  בה הניראות תופסת מקום משמעותי, ה"מה יגידו" "מה מקובל" "איך זה ניצוג" נוגס בכל אורחות החיים. יש אנשים שמטבעם זורמים עם הנורמות החברתיות וטוב להם כך (משנתם סדורה, מקומם בחברה ברור) ולהפך כל חריגה נחוות אצלם כמשהו לא ראוי, כחוסר יציבות, כפגיעה כמעט בזכות הקיום שלהם. לעומת זאת יש אנשים שבאישיותם הם אקונפורמיסטים קשה להם לחיות בתוך הנורמות החברתיות הנוקשות. העצמאות המחשבתית, האפשרות להיות נאמנים לרצון האישי היא כמעט קיומית לגביהם. האם נכון יהיה לומר שבשבילך חשובה מאוד ההשתייכות החברתית, ההליכה לפי המקובל ואילו בעלך כפי שצינת הינו בנ"א עצמאי? ללמוד קורס בהיסטוריה וברקע אין אפילו צורך של פרנסה או תואר זה דבר לא מקובל! אצלך זה נתפס כפגיעה במוסכמות חברתיות שחשובות לך וכפי שצינת: "אמרתי לו באופן ברור שזה מאוד פוגע בי שבמסגרת הקהילתית המהוגנת שאנחנו חיים בה הוא חושב על דברים כאלו, מה גם שאין פה צורך פרנסה או תואר, אלא סתם תחביב." כשאנחנו מצויים קרובים לעצמינו נאמנים לשיטה שאנחנו חיים איתה בטוב קשה לנו לא פעם להבין שיש מי שחווה את זה באופן שונה לחלוטין וכמו שאי עמידה במקובלויות מאיימת על חיינו יש אשר חוסר אפשרות לחיות לפי העצמאות החשיבתית שלהם מאימת עליהם וגורמת להם תחושה של "אני לא מסוגל" "אין לי אויר לנשימה" "אני לא חי את החיים שלי". אני לא מנסה לסנגר, כי אני חושבת שנעשה לך עוול. הסברים היית צריכה לקבל בתחילת הדרך ולא דרך מפגשים אקראיים ומביכים. אני רק מנסה להראות לך איזשהו צד נוסף שאולי יאפשר לך לראות את הדברים בפורפורציה, לבחון את הדברים גם מהיבט נוסף. לא פעם על מזבח ההשתיכות החברתית מקריבים אנו קורבנות גדולים מדי, יקרים… שוב, מגיע היה לך כאישה נאמנה לשמוע את הדברים בשקיפות הראויה לבני זוג אבל שמא ואולי באותו הרגע חשב בעלך שכל הסבר לא יתקבל על דעתך ובצר לו עשה מה שעשה.

חילוקי דעות הם דבר בלתי נמנע אבל חווית ההשפלה ושברון הלב שלך הלוואי והיתה יכולה להמנע. אני מתרשמת מכתיבתך שאת בנ"א חזק באופיו בעל חשיבה ישרה, הנאמן מאוד לצדקת דרכו מתפללת שכוחות אלו יעמדו לך להגיע לשיח פותח ראשוני, ולשיח מעמיק בהמשך וטוב שיעשה בליווי של איש מקצוע. שיוביל עימו לבניה מחודשת של קשר עם נאמנות והבנה ממקום חדש ואולי אולי אפילו עמוק יותר.

מקווה שהצלחתי להכניס מעט אור בקצה המנהרה

ומתפללת שתצליחי לעבור מנהרה זו ולראות אור גדול של הליכה בשניים.

יעל

אם תרצי תוכלי לקבל דרך האתר שמות של מטפלים זוגיים שעובדים עם הציבור החרדי וקרובים למקום מגוריך