שואל יקר וחכם

שאלתך הנפלאה חובקת זרועות עולם, אך לא ניתן להתעלם מכך שיש בכוחה להטריד אנשים מעמיקים, כמותך, בעלי דעה רחבה המבקשים להבין את המהלכים הבסיסיים העומדים בתשתית חייו של עובד ה'.

חושבני שהמקום המרכזי לליבון סוגיות אלה, הוא בית המדרש, ע"י לימוד ספרות המחשבה יחד עם "עשה לך רב", ומכל מקום לא אמנע מלהציג בפניך כמה נקודות, מתוך תקוה שיהיו אלה 'פתחי אורה' כדי "לפתוח את הסוגיא", ישמע חכם ויוסף לקח.

אתה טוען שבעצם אדם עושה דברים רק למען עצמו. אני מסכים לחלוטין. אין באמת אפשרות שאדם ירצה שיהיה טוב למישהו אחר, אם באמת הוא אחר. אז מה הפירוש שאדם "עובד את השם"? מה היא "לשמה"?

אלא שהסוד הוא להרחיב את המבט על ה'עצמי'. לראות את עצמי כחלק ממשהו גדול.

ניקח כדוגמה, חייל שהולך לקרב ומוכן למסור את חייו למען המדינה והמולדת, מה הפשט בזה? הכיצד יתכן שהוא מוסר את עצמו בעבור מישהו אחר? אלא שמובן לכל אחד שהוא איננו נלחם עבור מישהו אחר, אלא הוא פשוט מרחיב את המציאות שלו ורואה את עצמו כחלק מהעם, והצלת העם מאויביו, היא הצלחתו הוא.

התפיסה העמוקה של האלוקות היא שלא מדובר במישהו נפרד. כשעובדים את ה' לא 'עושים טובה' למישהו אחר. אלא שה' הוא המציאות השלימה והכללית, שגם לי יש מקום שם (ההיפך מתפיסת הפירוד ב"אלהים אחרים" וכמו שפירש רש"י עה"ת שהם אחרים לעובדיהם). והרצון שיתגדל ויתקדש שמו הגדול הוא בעומק הדברים – טובה לעצמי. רק שאין זה עצמי המצומצם האנוכי הקטן, אלא עצמי הגדול והרחב. עצמי שיוצא מגבולות העצמי.

רבי שמעון שקופ מסביר בהקדמת ספר שערי יושר שזה גם ההסבר במצוות שבין אדם לחבירו, התכלית היא להרחיב את ה'אני' עד שיכלול גם את הזולת (וזה עומק: ואהבת לרעך כמוך), והכל עולה למקום אחד, שאי אפשר שבאמת אני ארצה בטובת הזולת אם לא שאני רואה את שנינו כמציאות אחת.

בקצרה: החסידים והקדושים שעובדים את ה' מתוך התמסרות וביטול העצמיות, אין להבין זאת כמחיקת העצמי וכאילו לא אכפת להם מעצמם, זה שיבוש חמור, אלא הפירוש שהם תופסים את מציאותם כנכללת לחלוטין במציאות ה', כמו החייל שבשעת הקרב רואה אל מול עיניו רק את הצלחת העם וממקום זה מתבטלת מציאותו הפרטית אל המציאות הכללית שאופפת את הכל.

כשקראת בספרים שהדת אינה תועלתנית, הפירוש הוא שאינה בעבור תועלת מצומצמת, אנוכית, אך היא בעבור תועלת של המציאות השלימה, הכוללת את כולם, כולל את עצמי!

לגבי דברי המסילת ישרים בפרק א' שהבאת, צריך לדקדק בדבריו שאינו אומר שמטרת האדם בעבודתו היא כדי שיוכל להתענג בעוה"ב, אלא שזו התכלית מצד הקב"ה. אבל האדם כאשר הוא במדרגה גבוהה, הרי הוא מ"בעלי הדעה האמתית… אין להם כוונת עצמם כלל, אלא כל תפילתם להגדיל כבוד שמו ית' ולעשות נחת רוח לפניו…" (מסילת ישרים פרק יט).

ובאמת שיש כאן כמין סתירה, וכבר עמדו בה בספרים, שמצד אחד השרישו לנו רבותינו (כגון הרמח"ל הנ"ל, וכבר נזכר באריז"ל ועוד) שהקב"ה ברא את העולם להיטיב עם בריותיו, ומצד שני מקרא מלא "כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו" וכן נקבע בברכה "שהכל ברא לכבודו".

התירוץ, בקצרה, הוא שהכל עולה למקום אחד. הרצון להיטיב מתממש בכך שבני האדם מקבלים אפשרות לגלות את כבוד ה' בעולם, ולמלא את הארץ מכבודו ויקרו יתברך, ובכך הם מתדבקים בטובו ובאורו, וזהו שכרם. והאריך בזה בספר "לשם שבו ואחלמה", ניתן למצוא את הדברים בספר "שערי הלשם", המלקט עניני נגלה מתוך הספר.

כאשר אדם עובד את ה' בשביל שכר בעוה"ב, זה יכול להיות באופן פשוט שהוא רוצה שיהיה לו נעים וטוב, וזו כוונה כשרה, אם כי לא מעולה. וזה גם יכול ללבוש צורה אחרת, כמו הצדיקים החסידים שעובדים את ה' למען כבודו כדי שהטוב הגדול המקיף את הכל, יתגלה ויעלה איתו את כל המציאות, ובמסגרת זו גם יגיע שכר לכולם.

נראה לי שדי במה שנכתב עד כאן, בשלב זה,

לך בכחך זה – להעמיק, לחקור ולבקש חכמה ותבונה,

ובודאי מובטח לך

"אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה –

אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא"

בברכה

ישי

[email protected]