שלום לך.

השאלה הנפלאה הזו נוגעת בעצב חשוף של עבודת השם בדורנו. יש תחושה שצריך להסביר מה המקום של מנהגי האבלות העצומים של הגלות, והתפילות על שיבה לירושלים עם הדמעות והבכי והעצב על החורבן הנורא שהתרחש לפני כ2000 שנה [!] רלוונטי לעולמנו. ישנה הרגשה של רגש מאולץ. של מלאכותיות מול הרגש שימי האבל הללו דורשים. הרי אם נסתכל בחלון ונראה את הבתים הבנויים בארץ ישראל מלוא האופק, את הישיבות ואת בתי המדרש המלאים, קשה מאוד לבכות את החורבן באופן הזה. ונדמה שכדי להצדיק את הבכי הגלותי המסורתי נעשה מאמץ מלאכותי של השחרת המצב, השחרה מדומה שהייתה נכונה לאורך רוב שנות עם ישראל ופשוט לא נכונה היום.

שהרי ברור לחלוטין שיש סבל ומוות וייסורים גם בעולמנו, אבל הבכי על החורבן איננו בכי על היות סבל בעולם, אלא על החורבן הלאומי ועל מצבו השפל של עם ישראל. על הקוזקים הטובחים ביהודים, על הפריצים המשליכים לבורות, על הגבלות והשפלות שהיו מנת חלקנו בכל מקום. ויש תחושה שאולי בזמן שהווה היה נורא ואיום זיכרון רגע ההתחלה של הזוועה – חורבן בית המקדש, נושא בתוכו את כל המטען של הווה והעבר. אבל היום שמצבנו החומרי הלאומי מופלא בכל מובן, קשה לבכות על סבל שהיה פעם ואין לו אחיזה בהווה.

ואמנם לבכות על המחסור הרוחני, זה לא האופי הטבעי של תשעה באב. זה דומה יותר ליום כיפור, זה בכי של געגוע של רצון ליותר. נכון חסרה לנו השראת השכינה וחסרה לנו נבואה, וייתכן שגם עבודת השם שלנו נחותה מדורות קודמים כמו שיש טוענים. אבל בסופו של דבר רוב קינות תשעה באב הם על המצב הלאומי החומרי ולא איבוד הנבואה [דבר שהתרחש כבר בתחילת בית שני] ומן הטעם הזה יש לאנשים תחשוה של כשל בשפה, כאילו השפה שאיתה אנחנו משתמשים בקינות לא משקפת את מה שאנחנו רוצים לומר ומרגישים מול המצב הלאומי של עם ישראל.

יש אנשים שמצאו את הפתרון בזיכרון השואה. זה דבר נכון מאוד כי השואה מזכירה באמת שלא לעולם חוסן ושמונים שנה בסדר יום היסטורי זה ממש אתמול, ובמובן הזה השואה מספרת שבכל זאת המצב היהודי שונה ומאוים באופן תדיר. אבל בסופו של דבר גם זה מרגיש מלאכותי, כביכול כפייה של תודעה שלא באמת נמצאת כאן כל השנה. זה כאילו להיזכר באיזה דבר רע  ונורא שהיה לך בגיל שש ולהתחיל לבכות. זה דבר שעשוי לקרות לבן אדם, אבל לא ברור מה בדיוק הערך של זה? מה הטעם בזה. [מעבר להיזכרות בתוך טיפול] אם התודעה הזו לא מחזיקה משהו שקיים בכל ימות השנה, משהו שבאמת נמצא בהווה שלנו, משהו שלא קיים בכל יום ברובד אחר, אז ההיזכרות בשואה היא היזכרות במשהו שהיה לא במשהו שהווה ולא משהו שיש לו רלוונטית או עומק לחיינו. בוודאי לא משהו שאדם בוגר ורציונלי אמור לעסוק בו ולשקוע בו סתם כך יום בשנה.

זו שאלה טובה מאוד, ואמנם הכי קל לומר 'אלו הן בחינות שונות' 'זה גם וגם', כי בסופו של יום יש סיכום רציונלי ושאלה של ציפייה למול אפשרות, הרי אם מצבנו הלאומי טוב מזה 2000 שנה מה ההיגיון לשבת ולבכות? זה פשוט מעשה לא סביר, אתה יודע שהרווחת מאה אלף אבל בוכה למה לא מיליון?! רוב אומות העולם חיות ברמת חיים נמוכה מאיתנו, יהודים עשירים וחזקים וחכמים בכל העולם, וגם אם אנחנו שנואים מאוד זה בעיקר בגלל הכוח שלנו [כוח אמיתי] ולא בגלל חולשתנו. כיום יהודים שנואים בגלל שהם נתפסים כאדונים יהירים ולא בגלל שהם נתפסים כעלובים ורצוצים. כך שברור שכרגע אנחנו במגמת עליה, ויש תחושה שההיתפסות לפן השלילי הוא רק רצון להסתדר עם התפילות והקינות ולא באמת משהו שנובע מתוך החיים עצמם.

מה שמעניין שדווקא היום אין מי שמורד באבלות תשעה באב, ואין במועד הזה דבר שבני אדם לא מבינים בציבור הרחב. דווקא בקום המדינה הייתה שאלה יותר גדולה בעניין הזה, אנשים באמת הרגישו צורך גדול יותר בהבהרה, כי הפער בין גלות לגאולה היה חד יותר, ואפילו שהגאולה לא הייתה מספיק נוכחת כמו היום אבל הקפיצה הייתה יותר ברורה. והשאלה הייתה יותר חדה. ודווקא היום אנשים מבינים שהמדינה והריבונות היהודית הם לא 'גאולה' במובן המלא. ועדיין יש הרבה על מה לבכות.

במובן מסוים ההרגשה היא כיום שאנחנו 'ללא משכן וללא גולה' כלומר אין לנו גלות עם החוויה המלאה של כמיהה למציאות אחרת לעולם אחר שאיננו פה, עולם מושלם שמתקיים בדמיוננו בכל רגע, כי כביכול אנחנו בחצי השלמה שלו, ומאידך אין לנו משכן ולא השראת שכינה ולא ממשות להיאחז בה, אנחנו חיים אצל עצמנו כגולים. אנחנו בגלות אצל עצמנו. כי הגדרת גלות אצל המהר"ל היא 'דבר הנמצא חוץ למקומו' ובמובן רב ההתמקמות שלנו כאן היא עדיין לא מלאה, זו עדיין מדינה חילונית עד העצם [בכל המבנה היסודי שלה] זו עדיין לא מדינה שאנחנו חיים בה בנוח מבחינה רוחנית. עדיין יש פחדים מקלקול הילדים, עדיין לא הכול תקין במערכות החינוך והניהול שלנו, ועדיין יש הרבה חוסר יישוב הדעת והוויה גלותית. ומעל הכול חוסר בהשראת השכינה! כך שמבחינת ההוויה היסודית של גאולה אנחנו עדיין רחוקים, אבל מבחינה חומרית אנחנו די גאולים.

עד כאן השאלה. אז מה התשובה? ראשית צריך לדעת שגדולי ישראל ופוסקי ההלכה שראו את הקמת המדינה ואת הזכויות האזרחיות שניתנו לעם ישראל בכל מקום במאתיים שנה האחרונות, לא חשבו שזה 'שובר שוויון' ביחס לשאלת הגלות. כלומר הם ראו את המציאות ולא חשבו שאפשר לומר שיש לשנות את הקינות. ומה שמעניין במיוחד שגם רבני הציונות הדתית לא חשבו לשנות את הנוסחים, כלומר גם הם לא חשבו שיש כאן שינוי מספיק אלא לכל היותר 'אתחלתא דגאולה'. כלומר הבנתם את עומק המושגים הביאה אותם לומר שאין סיבה לומר שלא על מצב זה נתקנו הקינות.

ואל תחשבי שזה ענין מובן מאיליו, כי במגן אברהם על מנהג האכילה בערב שעה באב מובא הטעם: מפני שבימי בית שני היה תשעה באב יום חג. ולזכר כך אנחנו אוכלים. כלומר שאע"פ שבבית ראשון חרב המקדש, כיוון שאנשי כנסת הגדולה ראו את בית שני כגאולה מספיק חשובה [אע"פ שלא הייתה דומה בכלל לבית ראשון כמבואר במסכת סוכה שהזקנים שזכרו את הבית הראשון בכו כשראו את הבית השני] הם ביטלו את האבלות והנהיגו יום חג! כלומר הסיבה שאנחנו לא נוהגים ביום הזה חג, זה לא בגלל שמרנות אלא בגלל שפוסקי ההלכה בכל המקומות לא חשבו שיש סיבה לא לומר קינות. כלומר באופן שהם קראו את המציאות הם הבינו שהגלות לא תמה ושהקינות בתוקפן. [מה שכן, אצל החסידים היה נהוג לעשות פעולות שירככו את העצב, כדוגמת השלכת בובקעס בזמן הקינות וכדו', אבל זה היה בגלל החשש שישקעו מדי בעצב ולא להיפך]

ואמנם מופיע בדברי הבן איש בספר 'דעת ותבונה' (תחילת הקדמה שניה) שכלל כוח הקליפה נחלש במאות האחרונות ולכן ככלל הגלות נחלשת. והוא מבאר היכן בדיוק תיקון העולמות עומד עכשיו שהוא במקום הרבה יותר סופי והכוח של הטומאה הוא פחות מרכזי. ואז הוא מוסיף בהערה 'ות"ח ות"ט סוד יש בדבר' ומן הסתם הן הן הדברים גם על השואה. שכביכול אלו הן חריגות מהמצב הרגיל של עם ישראל. כי בעוד שבזמן התנאים והאמוראים הגאונים והראשונים ותחילת האחרונים, המצב הפשוט של יהודי היה שהוא פגיע וניתן לעשות בו מה שרוצים, ואין לו כוח ואין לו כבוד עצמי, וכמו שחז"ל אומרים כדבר פשוט שאדם לא גר עם הנוכרי לבד במבוא אחד שמא יהרגנו. בניגוד לכך עם תחילת האמנציפציה ועד ימינו המצב השתנה, למצב שבו גוי שפוגע ביהודי נעצר על ידי – המשטרה הגויית! וזה דבר שהוא רווח בכל העולם כיום ונראה לנו מובן מאיליו. אבל לא תמיד זה היה כך, ובוודאי לא בכל המקומות.

ולכן ברור שיש שינוי בתהליכים העולמיים וצריך להבין מחדש את המושגים של גלות וגאולה. בנוסף, יש לזכור שחיים המודרניים בכללם הם חיים שלא מקבלים את המושג אבל. החיים המודרניים דרושים מהאדם לשמור את הכאב שלו בליבו ולהיות רציונלי, אדם כיום שיקרע את בגדיו בספונטאניות מרוב עצב, או יזעק זעקות שבר בלוויה של הוריו ייתפס כאדם ש'איבד את זה' מה שנראה שהיה קיים בהחלט בזמן חז"ל. הסיבה לכך היא שאחד המאפיינים של החיים המודרניים והעיר המודרנית הוא הוצאה של כל ממד שבור וחולה מחוץ לסדר החיים הרגיל. אין משוגעים שמסתובבים ברחוב, והמשוגע איננו קדוש כמו בימי הביניים, ואין פרות קדושות ושאר חיות שמסתובבות בין בני אדם, בני אדם לא מתים בבית ולא יולדים בבית. וכשם שהביוב הוצא מהעיר המודרנית בתעלות, כך גם השיגעון והחולי והכאב והלכלוך והאלימות הוצאו מחוץ למרחב החיים 'הנורמלי' – חיים נורמליים משמעם משפחה צעירה ומדוגמת שהולכת לפיקניק במדשאה. הפריים הקצר הזה הפך להיות חזות החיים המודרניים, לא מציאות אמיתית עם מעגל חיים שלם אלא פריים אחד שלוכד רגע נכסף [וגם מאוד אנמי] שהוא מהות החיים. [שלא יובן לא נכון, אני מאוד בעד חיים מסודרים ומטוהרים משיגעון מחלות ולכלוך, אבל יש לזה מחיר בהבנת המציאות כמות שהיא]

ומבחינה זו יש משהו בנו שמאוד מתקשה לקבל את מושג האבל מלכתחילה. כי המושג הזה מערער על האופן שאנחנו חיים וחושבים בבסיס היומיום שלנו. אחד הדברים שמבליטים את זה, זו העובדה שכאשר רוצים לעשות לוויה עושים זאת לפי הדת, כי לעולם המודרני אין מה לומר על המוות. זהו רגע שחוזרים 'אחורה' לעולם שידע לדבר על המוות על כאב ועל חסר. כלומר צריך להכיר בכך שהחיים שלנו לא מקבלים את מושג האבל בבסיסו. ולכן נראה לי שאפילו שיש טענה חזקה בדבריך על זה שבחשבון הסופי מצבנו טוב, וכנראה כך כותב גם הבן איש חי [בשם הרש"ש] בכל זאת יש כאן ענין שצריך להבין על עצם המושג אבל.

המושג אבל, איננו חישוב שכלי שיוצא בו בסופו של דבר שהעולם נורא ואיום ויש זוועות שיש לבכות עליהן. המושג אבל הוא המפגש בין המציאות הפגומה והחסרה לבין התודעה. זה רגע שבו הנפש של האדם מתחילה להבין ולהבשיל שחסר משהו שהוא כואב נורא. האבל הוא מצב נפשי מסוים. זה הוא כלי שבו חנן אותנו הקב"ה כדי לעכל חוסרים. וכלן אבל כעיקרון איננו נובע מחשבון או משיקול מה מצבנו, אלא הוא עצם המנגנון המכיר והמעכל את עובדת החסר ללא נחמה, כלומר זה שלב לפני נחמה זה רגע שבו האדם מחבק את כאבו, מחבק את החסר שלו, לא מנסה לנחם ולא מנסה להימנע מהכאב. זה רגע לא שיפוטי, רגע שבו אנחנו לא מדברים אם הכאב צודק, אלא פשוט מבינים מדוע הוא הגיוני וטבעי.

עם ישראל במאתיים שנה האחרונות המשיך לבכות, הוא הרגיש צורך עז לבכות, הוא לא חש שלווה וגאולה. בכל פעם מסיבות אחרות. המגמה הגדולה של התקדמות מסוימת במצב היהודי לא השפיעה על המצב האבל הזה, משום שבאופן עקרוני אבל הוא מצב פנימי לא תוצאה של מצב חיצוני. האבל הוא כוח בנפש להתמודד עם אסונות מבלי להיפגע רגשית. אנשים עשויים לעבור אסון ולא להתאבל עליו, דווקא אז הם מאבדים משהו מעצמם. האבל הוא לא האסון, האבל הוא מה שאנחנו עושים למול האסון.

אם את רוצה לעבור את הימים הללו ברוממות המתאימה להם, את לא צריכה להמציא אסונות או להסתכל דווקא עליהם, אלא את צריכה לדעת להתאבל ולהבין מהו אבל ולמה הוא טוב. האבל במהותו הוא הכרה בערך, האבל הוא ההתנגדות למציאות כמות שהיא. הוא התנגדות לחשבונות. ניקח דוגמא קיצונית כדי לבטא את זה: אדם שיש לו עשרה ילדים ומת לו ילד אחד, והוא אומר 'לא נורא נשאר לי תשע, זה יותר מהממוצע בהרבה'.. לא רק שנקרא לו משוגע אלא נקרא לו רשע. כי אם הוא לא מתאבל אלא נשאר בחשבונות של 'נדפקתי או לא' זה אומר שהוא לא מבין מה זה ילד, ולא ברור מה הקשר שלו עם שאר ילדיו. כלומר האבל והצער הם הכרה בערך. ולכן חז"ל משבחים מאוד את מי שמתאבל על מותו של אדם כשר [אפילו הוא לא מכיר אותו]

ומאידך גיסא אדם כזה שיהפוך את חייו לתוגה אינסופית ויתאבל יום ולילה על בנו וישקע באבל לחלוטין לאורך שנים- זה גם לא נכון ולא מידתי

אנחנו כן מצפים שלאחר חודש האבלות כן יחזור לחיים, יתנחם מבניו ומחייו ולא ישקע בבכי כל הזמן(אלא בעיקר סביב האזכרה-תשעה באב בנמשל..)

באופן עקרוני ניתן להתאבל על כל חסרון – אפילו החסר הכי קטן. כאשר מפנים איליו את הקשב. אלא שמחויב שנפנים קודם לכן שאנחנו ראויים לטוב. כלומר האבל הוא ההכרה בפער בין הראוי למצוי. זו ההבנה שראוי שלא יהיה סבל, שראוי שיהיה טוב. כי מי שמקבל את הרע כלגיטימי וכדבר שיש לו מקום, לא יוכל להתאבל. האבלות היא המרידה ברע, היא חוסר הקבלה של קיום הרע בעולם. ואין לך מרידה ברע והכרה בערך הטוב בעולם כמו האבל.

הסיבה שמי שמחשב כמה ילדים נשארו לו ולא בוכה על זה שאבד מפספס משהו, היא כיוון שהקיום של הילד היחידי הוא אינסופי והוא בעל ערך עצום שאין לו תחליף – 'לפיכך נברא האדם יחידי, לומר לך שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא.' כלומר ההכרה בערך של החיים של הילד תביא לבכי תמרורים גם אם נותרו לו תשעה ילדים. והבכי הזה הוא ההכרה במציאות ולא החישוב הרציונלי. כי החיים של הילד הם כל עולמו של האבא, ואי-ההתאבלות עליהם הוא חוסר הבנה של מה זה חיים. והתנכרות אליהם.

באותה מידה האבלות על החורבן היא מצווה משום שהיא מתקפת ערך, היא מגדירה מה ראוי להיות בעולם. כמובן שמצבנו יותר טוב, אבל מצב יותר טוב איננו מצב טוב. כלומר אחרי שאנחנו מקבלים את כללי המציאות הפגומה, אז באמת זה לגיטימי שנהיה מרוצים במצבנו, אבל המציאות לא אמורה להיות פגומה. ובמובן הזה האבלות על החורבן היא המקום שבו אנחנו נותנים להבנה הכי עמוקה שיש באמונה – זה המקום בו אנחנו מכירים במושג שלמות, ביכולת של העולם להיות טוב באופן מוחלט. כי האמונה מחייבת את זה. כי אם יש כל יכול מושלם, שאין לו כוונה אלא לטוב. העולם אמור להיות מושלם. לא טוב יחסי, טוב מוחלט. והאבל הוא המקום שבו אנחנו בעצם מזכירים לעצמנו מיהו הקדוש ברוך – תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם. ואז באות הדמעות.. כי אז אנחנו מאבדים את היכולת לשאת אפילו קמצוץ של סבל, אפילו טיפת ריחוק מהקב"ה הופכת להיות גיהנום שאנחנו לא יכולים לשאת.

כי ההבנה המלאה של מיהו הקב"ה ולאיזה טוב אנחנו ראויים מולידה בהכרח כאב עצום על המ שקורה במציאות. הסיבה שאנחנו מתאבלים על החורבן כי החורבן הוא רגע מכריע של שבירת העולמות כולם, של דחיית הטוב מהעולם, רגע שיא שבו הטוב לא הצליח רגע שיא של צדיק ורע לו רשע וטוב לו, רגע שיא שבו בניו האהובים של הקב"ה נטבחים ועובדי אלילים טובחים ומנצחים. זה לא לגיטמי שנאמר – אנחנו עשירים יותר מרוב האומות – ברור אנחנו הבנים של הקב"ה! אנחנו לא אמורים להיות רק 'יותר' אנחנו אמורים להיות 'אחר' לגמרי, וזה לא ככה.

הבכי בתשעה באב, הוא בכי שעולה שכנזכרים מה באמת התורה אומרת.

התורה אומרת שאפשר שיהי השראת השכינה

התורה אומרת בני הם!

התורה אומרת שמי שיהיה צדיק יחיה בשפע

התורה אומרת שהקב"ה ברא את העולם רק כדי שיהיה לנו טוב

וכאשר אנחנו זוכרים את כל זה, וחושבים על החורבן – ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן וכדו' אנחנו נשברים ואנחנו מעכלים את הפער, ורק הדגשת הפער עד הסוף מביאה אותנו ל'צדיק הוא השם כי פיהו מריתי' בצורה נכונה, כי אם אנחנו מקבלים את המציאות מהר מדי, אנחנו בעצם מפחיתים ערך, אנחנו מקבלים את החורבן כלגיטמי, אבל תפקידנו למרוד בקיומו, להבין שהוא בלתי אפשרי ובלתי לגיטמי בעולם שיש בו הקב"ה, לזכור שזה נורא ושזה לא יכול להיות. לזכור שאין דבר כזה אלה חוקי הטבע, כי הקב"ה מנהל את העולם וברא את חוקי הטבע. ומצד רצונו הפשוט היה צריך להיברא עולם מושלם לחלוטין, עולם ללא כאב סבל וחטא.

האבל הוא הרגע שבו אנחנו אנחנו מבכים את העובדה שיש בעולם הסתרת פנים 'דוב אורב הוא לי ארי במסתרים' הקב"ה הדוד האהוב משיר השירים הפך פתאום להיות הדבר הכי מפחיד, והכי מסוכן. האם יש נחמה בכך שהגוים פתאום כן מתייחסים אלינו כאל בני אדם ונותנים לנו שוויון זכויות? האם יש נחמה בכך שהקמנו מדינה ברשות הגויים ואנחנו יכולים לחיות כאן בחירות?

אין ספק שהמדינה הזו היא אור מופלא שהקב"ה מאיר לנו וכלשונו הזהב של הרב בן ציון אבא שאול 'חיוך מהקב"ה' ובכל זאת זו מדינה שהוקמה בעקבות שיטות ודרכים שלמדנו מהגוים – מהאומות החזקות שהיו בעולם, לא הגאולה שלה צפינו אלפיים שנה, לא גאולה רוחנית שנובעת מתוכנו מתוך העולם הרוחני שלנו, אלא גאולה שנעשית ברשות הגויים בהדרכתם, ועד היום אין לנו שום דרך לנהל אותה מבחינה מדינית וצבאית כי מתוך עולם מונחים ומושגים נוכריים לחלוטין [דמוקרטיה, צבא עם, כלכלה מודרנית – עם ריבית וכו' וכו' אני לא נגד, אבל ברור שזו גלות רעיונית עמוקה] האם זו הכוונה בני בכורי ישראל? האם כך נראית מדינה של בני השם? לא רק מבחינה רוחנית אלא מבחינת הצלחה חומרית? זו מדינה מצליחה מאוד, ועדיין זו לא מדינה שממקמת אותנו במקום של בני השם. ובוודאי שאין לנו השראת השכינה, ויש לנו המון תהיות ועתיות בדרך.

האבל הוא לא המרידה בטוב, האבל הוא הגעגוע העמוק אל הטוב. האבל הוא לא מרידה וכפירה בכך שיש המון המון טוב, אדרבה זה הגעגוע לשלמות, זה הגעגוע לרגע שבו יש התאחדות עם הטוב, והגעגוע הזה, שנובע דווקא ממקומות של אור פנימי וחיצוני, כמה לטוב, ובתוך כך כואב את השבר ומדגיש את זיכרון השבר כדבר בלתי אפשרי.

מקווה שהועלתי

תודה רבה על השיתוף

יוסף