בס"ד

אמא יקרה ואימהית כל כך.

קראתי את המילים שלך שוב ושוב והם נגעו מאוד לליבי.

מכמה סיבות: א, הכאב שעולה מהמילים שלך כואב לי מאוד.

ובעיקר כואב לי שאת מרגישה רע כלפי עצמך בזמן שאת ראויה לכל כך הרבה הערכה מעצם היותך אמא.

וב'- המלים שלך נגעו בי כי הן מספרות תחושות ,מחשבות ורגשות שעוברות בכל אמא.

מעריכה אותך מאוד על האומץ לכתוב בגילוי לב את הרגשות שהרבה אימהות מרגישות ולא מעזות לשתף.

חשוב לי להרחיב קצת על הנושא החשוב כל כך ששמו הורות ואלי אפילו אימהות ואחר כך אתייחס באופן ספציפי יותר לשאלתך.

מה מרגישות אימהות?

מהרגע בו מתפתח העובר ברחם של האמא, אצל האמא מתפתחת תחושת אחריות גדולה על הילד בכל המובנים, במובן הפיזי והרגשי.

כשהילד נולד האמא עדיין מרגישה את האחריות על הילד, ושעליה לספק לילד את כל הטוב.

המציאות של העולם הינו שלא תמיד הכל טוב ושכשהילד מרגיש לא טוב או, חווה תסכול או כאב האמא מרגישה שהיא לא ממלא נכון את תפקידה וכתוצאה מכך האמא מרגישה תחושת אשמה וכישלון.

תחושת האשמה והכישלון הינן תחושות כואבות מאוד והן גם רגשות שממש מכלות את הכוחות והאנרגיה של האמא מבפנים.

כשאמא בלי כוחות נפש אין לה יכולות להעניק תזונה רגשית לילדיה.

והרי כולנו יודעות שהילד זקוק למענה רגשי מאיתנו.

האמא היא בדיוק כמו האדמה-

אם האדמה בלי נוזלים ואין לה מספיק מינרלים היא לא תצליח לגדל בתוכה צמחים כי אין לה מה להעניק להם.

אותה הדבר האמא- אם היא בלי כוחות אין לה יכולות להעניק לילדים שלה ולתת להם את האדמה הבטוחה לגדול עליה.

אז מה זולל לאמא את הכוחות?

ראשית תחושת אשמה- אמא בטבעה לוקחת כל דבר עליה. לדוגמא: הילד שלה רב עם חבר אז האמא מרגישה שהיא לא חינכה אותו מספיק ולכן מרגישה אשמה.

כשאמא מגיבה מתוך אשמה היא מגיבה בצורה חסרת סבלנות..

היא לא פנויה רגשית לילד.

ולכן חשוב קודם כל להבין- שאנו אחראים לספק לילד שלנו מזון פיזי ונפשי.

אבל! לא אחראים על השמחה שלהם. ילד יכול להיות עצוב מהמון סיבות שלא קשורות לאמא. ילד יכול לריב עם חבר שלו וזה קשור אליו ולא לאמא.

כשאמא מבינה שהיא לא אשמה קל לה יותר להיות פנויה לילד שלה ולהיות איתו בזמן שהוא עצוב.

דבר נוסף שמכלה את הכוחות של אמא- זו ביקורת- כמובן שביקורת חיצונית מאוד מחלישה אבל גם ביקורת פנימית.

כשאמא כל הזמן מבקרת את מה שהיא עושה זה זולל ממנה כל כח!

ואין לה אפשרות להעניק לילדים שלה.

מה שעוזר לביקורת הפנימית- זו הידיעה שכל אמא מוגבלת!

וכך ה' ברא אותה.

וכך נכון לילד שלה.

כל אמא מסוגלת ויכולה לעשות רק מה שביכולת שלה.

ואם אמא כרגע עייפה והיא לא מסוגלת לרדת לגינה אז זה בסדר גמור. היא לא צריכה!

והילד, ימצא כבר את הדרך שלו להעסיק את עצמו למרות שבהתחלה הוא יהיה מאוכזב.

אחרי ההקדמה על אימהות נתייחס כרגע לשאלתך:

– את כותבת שיש שינוי מהקורונה. אולי יכול להיות שבקורונה היית יותר זמן עם הילדים שלך והקושי מולם התגבר?

אולי זה מספר הילדים שגדל ב"ה?

בכל מקרה.

כדי שיהיה לך סבלנות לילדים שלך את קודם כל צריכה להזין את עצמך!

ממליצה לך מאוד להסתכל על סדר היום שלך ולהכניס גם זמן לעצמך. השתדלי לעשות משהו שישמח אותו וימלא אותך גם אם זה ממשהו קטן.

(רושמת לך קצת רעיונות לאוורור בשבילך: קריאת ספר במשך חצי שעה, לשלוח פעם בשבוע את הילדים לבייביסיטר ולנוח קצת, להכין לעצמך ארוחה מזינה, לדאוג לעצמך כל בוקר לטיפוח אישי, לצאת להליכה בערב למרות העייפות, להרים טלפון לחברה וכו').

דבר נוסף- השתדלי להקשיב לגבולות שלך. לכל אמא יש בתוכה את הגבולות שנכונים לילד שלה.

אם הילד שלך מבקש ממך משהו ואת מרגישה בגוף שזה לא נכון לך תגידי לא.

אגלה לך שלכל אמא קשה לומר לא.

הרבה אימהות מרגישות אפילו "לא בסדר" כשהן אומרות לא.

אבל כשאת אומרת לא את שומרת על הגבולות שלך. את לא נגמרת ואז יש לך כוח לתת לאחרים.

כשהילד יהיה בתסכול בגלל הלא- חכי שהגל של העצבות יעבור. הרגש הוא כמו גל. את תראי שהעצבות שלו עוברת.

ותזכירי לעצמך שהעצבות שלו היא קודם כל שלו- ולא באשמתך- ושזה טבעי ולגיטימי מאוד להרגיש עצובים / כועסים או מתוסכלים כשאומרים לנו לא.

כמו כן, אם את רואה שקרה משהו לילד שמפעיל אותך וגורם לך להרגיש לא מספיק טובה או אשמה. עצרי רגע, בדקי מה קרה כאן? מה זה גורם לי להרגיש? האם אני מרגישה אמא לא שווה? האם אני מרגישה שנכשלתי? או לא ראויה להערכה או לאהבה?

כל רגש שיעלה תתני לו יחס וזמן עד שהוא יחלוף.

לגבי הילודה- חשוב מאוד שתהי קשובה לעצמך ולמסוגלות שלך בלי סטופר. (אין בדברי המלצה הלכתית זה לא התחום שלי)

ודבר אחרון- ידע הינו כח ויכול מאוד לעזור. ממליצה לך להשתתף בקבוצות של הורים או ללכת להדרכת הורים כדי לקבל כיילים להתמודדות נכונה מול הילדים.

בהצלחה רבה

פייגי ו