שלום לך יקרה.

קראתי את השאלה שלך מספר פעמים. הרגשתי את הכמיהה לבית משלך, לבן זוג אוהב ותומך, ואת הקריעה שמאיימת על כולך.

הערכתי. הערכתי אותך מאד. האומץ להישיר מבט, להחליט למרות הכל שזה לא מה שמתאים, ולסיים עם העניין, למרות ההתלבטויות וכאבי הלב המייסרים, מוכיחים על האישיות המיוחדת שלך.

ננסה לנתח את הנתונים, להביא את ההרגשות, ולראות איך מתמודדים עם כל העניין.

אני לא יודעת מה היה אחרי פגישות עם בחורים קודמים, אבל הצורך בנטילת כדורי הרגעה אחרי כל פגישה מאותתים על לחץ. לחץ לא בריא, כזה שהגוף מתקשה להתמודד מולו.

יתכן שכל פגישה שהיא גורמת למתח עז, וגם את זה צריך לבדוק ולנסות ממה זה נובע. יתכן והפחד הוא להוריד, לא פחות מהפחד להינשא.

עברתם 9 פגישות ביחד. זהו פרק זמן הגון דיו, כדי לקלוט, באופן כללי לפחות, את התמונה והאישיות.

את יודעת להגדיר לעצמך מה את רוצה, מה את מחפשת, וזה מצוין. ציינת נקודות ספציפיות ועקרוניות, מבחינתך. יופי וחתיכות לא היו ביניהם.

את מרגישה שלא מה זה שחיפשת. אין בו את היוזמה, את חשה באשמה לידו (תחושת אשמה זו אחת התחושות הקשות להרגשה…, אגב), הוא כבד לך, ואפילו על החיצוניות שלו את לא משתגעת.

אז למה כן?

אני מדגישה- בשידוך, אנחנו הולכים עם הפנים קדימה. השאלה שעלינו לשאול את עצמנו תמיד היא: למה להוריד? נראה שיש התאמה, נהננו, התחברנו- אז למה לא להמשיך.

אבל לא זו המציאות שאת מתארת כרגע.

את במתח, לא רואה בו משהו מושך, לא מתחברת. הוא לא הביא אותך למקום של האושר, יש לך הרבה סימני שאלה שנותרים גם לאחר פגישה תשיעית, ויותר מהכל- את חשה נבולה לידו. אז למה להמשיך? למה לא להוריד?

את התשובה לכך את צריכה למצא בתוכך. רק את זו שתוכלי לענות עליה.

לו היתה זו שיחה פיזית- הייתי ממתינה לתשובתך. אבל מאחר שזו לא צורת השיח, אנסה להעלות את אופציית הפחד. לא מנישואין, אלא מהורדת שידוכים.

אם נדבר בשיח מהרחוב- את רואה בו אולי ידיד, לא חבר. לא שותף למערכת נישואין.  ועדיין קיים בך החשש לקום ולעשות מעשה. להחליט לומר לא. במקום זה את נגררת לפגישה נוספת, ועוד אחת. והמערכת הרגשית רק מסתבכת יותר ויותר.

נשאל גלויות- לאן את רוצה להתקדם? למערכת נישואין או לפרידה? אם אינך חושבת שהוא ראוי להיות בעלך- עדיף לעצור מיד. זה לא קל. זה מאד קשה, אבל יותר טוב מעוד חודשיים וגם מעוד שבוע.

אם לא נעים לך לומר את התשובה השלילית, וזה הגיוני- תחזרי לשדכנית ותבקשי ממנה שתעשה את הטובה הזו. תעדכני שלדעתך זה לא מתאים, ואם אפשר להעביר לבחור. יתכן ותיאלצי להיות אסרטיבית ולעמוד בתוקף על עמדתך, אבל זה שווה. אין ספק שהבחור עוד ינקר בתוכך, והפרידה תכאיב. אבל ככל שתפגשי איתו יותר- הקושי רק יחריף.

אם את בכל זאת חושבת שיש טעם להשאר עימו, שיש בו משהו שחבל לפספס- כדאי שתשקלי את הדברים שוב. תציבי מאזן נתונים ולראות מה יש בו, לעומת נתונים שעלייך לוותר, ולשקול רווח מול הפסד. להפגש עוד ועוד, לא זה מה שיהיה תועלתי.

ברשותך, אני אתקדם הלאה- לסיומת המייסרת שבסוף השאלה.

נתחיל מניפוץ המושלם. אין אדם מושלם. נקודה. אחרים- יש בהחלט.

אין ספק שתקופת השידוכים אינה קלה, ועניתי על כך בהרחבה באחד הפוסטים. ממליצה לך לעבור עליו. (קישור ישיר: https://akshiva.co.il/%d7%9b%d7%9c%d7%9c%d7%99/%d7%a2%d7%93-%d7%9e%d7%aa%d7%99-%d7%a9%d7%99%d7%93%d7%95%d7%9b%d7%99%d7%9d/#comment-557)

ועדיין אפשר לראות את התקופה הזו כמשהו שניתן ללמוד ממנו ולהחכים. להכיר סוגי אנשים מסוימים, וללמוד על עצמנו.

וכאן כבר נדרשת העבודה האישית והפנימית שלך.

אין ספק שהחשש להשאר ברווקות עד אין קץ מנקר ויכול לבלבל את שיקול דעתנו, ועדיין אנחנו צריכים לבדוק מה קורה לנו בפנים. למה אנחנו כל כך חוששים להוריד הצעות, למרות שאנו מרגישים שזה לא נכון לנו. מה יש בבחור הזה שמונע אותנו לעשות את הצעד שמרגיש לנו? ממה נובע הפחד האישי שלנו? האם מהבחור? האם מעצמנו- מעצם הפעולה? הרי תיארת שלא טוב לך איתו.

במקביל- למה לפעמים אנחנו מורידים כל כך מהר הצעות? אולי אנחנו מחפשים שלא קיים? אולי אנחנו בכלל מפחדים מעצמנו או שלא מספיק בטוחים בעצמנו, עד שכל בחור מאיים עלינו. לכן אנחנו נוריד, או נפחד להוריד.

ברור שיש דברים שאינם בשליטת אדם, ולא עליהם אנו מדברים. אלא, מנסים לפרק את המקום החושש, הנבוך והמבולבל.

מאחלת לך את כל הטוב שבעולם, שהבור הזה יהיה האבן האחרונה במסלול השידוכים שלך, ותזכי במהירות לבעל חם, יוזם, קשוב ותומך כפי שאת מחפשת.

איתך בתפילה,

תמי