שלום אחות וגיסה יקרה,

אהבתי את הכנות שלך, וגם את האומץ לפתוח נושא שעשוי להיות קצת מביך, אבל בהחלט מטריד.

את מודאגת מחוסר ההיגיינה של אחיך המאורס וחוששת שהדבר עלול לחבל בחייו הזוגיים. בנוסף, את תוהה אם ומה את יכולה לעשות למענו. אשמח לחלוק איתך את מחשבותי בעניין.

אני מאמינה שעל כל משימה בעולם מופקד אחראי בלעדי. אין שני מלכים משמשים בכתר אחד. כשמורה נותנת תרגיל בזוגות, בדרך כלל העבודה נופלת בפועל על אחת והשניה תתנהל כנספחת פסיבית. כשחברה מובילה פרויקט, בדרך כלל יש את המוביל שהפרויקט בנשמתו. גם אם הוא מפעיל את הסובבים אותו שיבצעו, שיעזרו שיעמדו בזמנים וביעדים – כאב הראש ותחושת העול נמצאים אצלו ולא אצלם. לא ראיתי בני זוג שאחראיים ביחד על הכסף גם כשיש להם חשבון משותף. יכול להיות שהיא מפרנסת אבל הוא מחזיק ראש מול בנקים. יכול להיות שהוא דואג לכסף אבל היא זו שמטפלת בחשבונות ובקבלות. אין אפשרות ששני אנשים דורכים על אותה משבצת בדיוק ולוקחים אחריות יחד על משימה אחת. זה או אני או אתה. מדובר בהסכמים שבשתיקה, וגם אם לא מינינו אף אחד לתפקיד שלו בטקס רשמי, זה ברור לכולם, גם אם לא במודע, מי אחראי על מה.

כל עוד כל אחד מגלה אחריות כלפי התפקיד שלו – הכל טוב ויפה וזורם. מתי זה נתקע? כשההסכמים הקודמים כבר לא מקובלים על השחקנים. כשאדם מחליט להסיר אחריות מתפקיד שעשה עד עכשיו – נוצר ואקום. פער שמחכה לכך מישהו אחר יבוא ויחליף את מקומו. או לחילופין כשאדם מתחיל לקחת אחריות על תפקיד של מישהו אחר – השני יצטרך למצוא מחדש את מקומו ולהחליט אם להתעקש על המשבצת הזו או להסיר ממנה את האחריות. כשאמא מסדרת את המיטות של הילדים אחרי השינה, מה המסר שהיא משדרת להם? זה התפקיד שלי, אני דואגת לזה, זה לא באחריותכם. ואכן, הם אינם מוטרדים מסידור המיטות, ולא מרגישים חוסר נוחות כשהיא עובדת על כך קשה, לא משנה כמה היא תתלונן בפניהם. לעומת זאת, אם ברור לה באופן בהיר שזה לא התפקיד שלה, או אז יש מקום לאפשרות שהם יתפשו את המשימה הזו כתפקיד שלהם ויבצעו אותה.

וכעת לסיפור שלך – על מי מוטל התפקיד לדאוג להיגיינה של אחיך? אני מקווה שברור לך -שזה שלו. כל הפעולות שהזכרת: להתקלח, לצחצח שיניים, לשים דאודורנט, להחליף גרביים הן כולן במסגרת אחריותו. גם אם לא קיבל חינוך או הרגלים של סדר וניקיון בבית וזה עולה לו במאמץ רב מהרגיל – הוא בגיל שזה כבר לגמרי שלו.

בתור אחות טובה, את מנסה לעזור לו לעשות את החובות הבסיסיות שלו למען עצמו, אבל את כותבת שמה שעשית עד עכשיו לא עושה את העבודה. התזכורות, העצות, ההערות, השאלות המתעניינות-כביכול וה"לעשות במקומו" – לא גורמים לו לשפר את ההגיינה שלו, וכך גם ההסברים על חשיבות הדברים. אם הדגם שהיה עד עכשיו מתברר כלא מועיל – אני מזמינה אותך להרפות מכל אלו.

אבל למה זה לא עוזר?

יכול להיות שכשאת לוקחת ללב שלך את התפקיד הבסיסי שלו לדאוג לעצמו, התנועה הנפשית שמתרחשת אצלו היא דווקא נסיגה והשתמטות, בדיוק הפוך מהתוצאה שאת מבקשת להשיג. באופן לא מודע, תחושת המחויבות שלו נמוגה וזה הופך להיות המשימה של הסביבה, במקרה זה – שלך. זאת דינמיקה שמקטינה אותו ומורידה את הסיכוי שהוא ימצא בעצמו מוטיבציה לפעול כבוגר וכאחראי. הוא מרגיש שהעניין כבר מטופל בצורה מספקת על ידי אחרים, ואין לו צורך להתאמץ למען זה.

אינני מנסה לטעון חלילה שאת אשמה, ואני בטוחה שאת עושה את זה באהבה, לטובתו, ומתוך רצון כן לעזור לו בחיי הנישואים. אבל משום מה נדמה לי שאם היית יכולה לצחצח שיניים במקומו היית עושה את זה בשמחה. מהמקום הזה של אחריות, כשאת שואלת אותו אם צחצח שיניים, המסר הוא: אני דואגת לך במקומך. ואכן כרגע הוא לא לוקח אחריות על הנושא ורק נותן לך עוד סיבות לדאוג במקומו. ייתכן שאם אף אחד מלבדו לא יקח על זה אחריות הוא יקח את עצמו בידיים, ויתכן גם שלא. זה ממש לא משנה. זה עניין שלו עם עצמו. שימי לב שבתשובה לשאלה אם צחצח הוא עונה לך "שכחתי" כמו שאומרים למורה על הכנת שיעורי בית, או לשוטר אם לא שמת חגורה. אדם שלוקח אחריות על ההגיינה של עצמו היה מרגיש לא נעים לפחות כשמעירים לו, לא כך? במקום לומר 'אוי, לא שמתי לב, טוב שאת אומרת לי', כרגע הוא דואג להשאיר את הכדור אצלך.

אז שבי עם עצמך ותחליטי אם זה באמת התפקיד שלך לאוורר את החדר שלו, לשים בגדים בכביסה ולהזכיר לו לשים דיאודורנט (אני מקווה שלא מתחשק לך לעשות זאת). או שאת מחזירה את הכדור למגרש שלו ומוציאה את עצמך באמת ובתמים מהעניין. מוציאה את עצמך זה אומר: לא עושה וגם לא דואגת, לא חוששת מהעתיד ולא מסתקרנת לדעת מה קורה בחדר שלו.

כתבת שאת לא יכולה להיות "השוטר" שלו, ואת כל כך צודקת. אני מקווה שאת גם לא רוצה את הכובע הזה. להיות השוטר שלו זה להתיש את עצמך במשימות מיותרות שאינן שייכות לך, זה בזבוז אנרגיה על משהו שלא עובד. במקום זה אני מציעה לך לעשות צעד לא פשוט ולנסות לוותר על השליטה. שחררי את האחיזות. נסי ככל יכולתך שבתוך הלב, באמת, לא יהיה אכפת לך אם הוא התקלח/צחצח/החליף היום או לא.

מה שכן נמצא בתחום האחריות שלך זה לשקף לו בצורה ברורה את התחושה הלא נעימה שההתנהלות שלו גורמת לך. בלגן וריח רע יכולים להיות מאד לא נעימים, ונכון יהיה לא לחסוך ממנו את האפקט שזה יוצר. זה בסדר להתרחק ולומר: מפריע לי הריח, אני לא מסוגלת. או: בבקשה תפנה את הגרביים שלך, כאן זה מקום ציבורי. אבל שימי לב, התגובות האלה לא נועדו להיכנס למגרש שלו ולארגן שם את העניינים אלא לדאוג שיהיה נעים במגרש שלך.

מעניין שממכתבך נשמע שאת פחות מוטרדת מחוסר הנוחות שלך אלא משאלת התפקיד שלך ביחס שלך כלפיו, ולכן עצתי אליך היא לא לפעול ממקום שמנסה לעזור לו, לחנך או לשנות אותו, אלא מתוך דאגה לעצמך. זוהי עמדה נפשית שונה לחלוטין.

ומה יהיה על הזוגיות שלו?

גם זה עניין שלו. ובעצם של עוד מישהי – של בת הזוג שלו.

ובעצם גם של עוד מישהו – של הקב"ה.

למרות שבמבט חיצוני נראה שבני זוג בוחרים זה את זה לפי פרמטרים מסוימים שהם הציבו, האמת היא שהקב"ה הוא שמזווג זיווגים, והוא תכנן את הזוגיות הזו עבור ולטובת שתי הנשמות הללו. בדרך כלל, גם חתנים וכלות שממש בטוחים שהם מכירים אחד את השני היטב, נפגשים אחרי החתונה עם אתגרים והפתעות, וחלק מבניית הזוגיות זו העבודה המשותפת להתמודד עם חסרונות שונים שיש בצד השני. הכלה של אחיך לא נפלה בפח, היא זכתה למצוא את האדם שאיתו היא תגיע לשלימות שלה, ובדרך היא תצטרך להתמודד עם החסרון של בעלה כמו כולן. הדבר היחיד ששונה כאן זה שאת כאחות רואה מהצד נושא שבאופן פוטנציאלי סביר להניח שעתיד להקשות עליה.

ואולי לא? אולי הקשר הקרוב עם אשה או הגישה של כלתו לעתיד יסייעו לו להתמיד יותר בהקפדה על סדר וניקיון. פתאום הוא יגלה בתוכו את האינטרס שאישתו לא תגעל ממנו. וזה יהיה הרצון שלו. ולמען הרצון שלו יהיו לו הכוחות להתאמץ ולהשקיע? אולי היא תגלה יותר סלחנות או סובלנות כלפי חוסר ההגיינה שלו, ועל כל פשעים תכסה אהבה? ואולי היא דווקא תציב גבולות ברורים והוא יבין שאם הוא רוצה זוגיות טובה הוא חייב לקחת אחריות?

מי יודע. ייתכן שנושא ההגיינה יהווה מוקד לחיכוכים, ואחיך ואשתו יצטרכו להתמודד עם זה, וסביר ש'בעד זה' היא תביא איתה כנדוניה מוקדי חיכוך אחרים. בכל מקרה זה יהיה שלהם, ואת לא תדעי ולא תרצי לדעת מה קורה ביניהם. אולי בעוד שנים, כשתהיו רחוקים מכל זה, תוכלי פעם באיזה רגע של גילוי לב, לשאול את אחיך מה קרה.

מאחלת לך ולאחיך (כל אחד בנפרד!) חיים טובים ומאושרים,

חני