שואל יקר שלום!
האמת היא שלפני שאני מתחיל לנסות לענות, אני פשוט קם בפניך. אינני יודע אם אתה יודע שהחזון איש זצ"ל היה עומד בפני הורים כמוך, שהקב"ה שלח להם נסיון כל כך קשה. פירושה של קימה זו יש בה כבר נקודה אחת בתוך המענה לשאלותיך. הקימה ביהדות היא בפני אדם שיש בו כעת מעלה, זיקנה או חכמה. לא קמים בפני אדם עם פוטנציאל לגדלות אלא בפני אדם גדול. מקימתו של החזון איש אנו למדים שאדם שנשלח לו נסיון מסוג זה, הוא אדם גדול כבר עכשיו. זהו לא רק נסיון מחשל שאת פירותיו נראה בעתיד, אלא משא המעיד על גדלות הנבחר לנושאו. ולכן – אני קם. בפניך ובפני רעייתך.
אגש לשאלה. והיא מורכבת. מניתוח שלה, אתה נוגע בשלוש נקודות מרכזיות. הראשונה – עצם הקושי להתמודד עם הנסיון הגדול, הכאב והצער על המצב, בזה אתה פותח ובזה גם אתה חותם מתוך תחושה שהדבר גדול עליך. נקודה נוספת היא הקושי עם חוסר הקבלה של התפילות, והאחרונה, הדומה לה – למה ברכות הרבנים לא מתקיימות. בתוך דבריך שזורים גם דברי אמונה וקבלת הדין המעידים על הבנה כללית נכונה של המצב אליו נקלעתם, יחד עם הקושי המובן לקבל את המצב ולהשיב את ידיעות האמונה האלו אל הלב.
אנסה בתשובתי לכוון אל שלושת הנקודות עם יסוד אחד. יסוד הנוגע לאמיתות הכי פשוטות של החיים בעולם הזה. ולצורך כך אקדים שאלה.
אנו נמצאים היום לקראת סוף שנת התשפ"ו שהיא השנה ה- 5786 לבריאה. לפי המסורת שבידינו תוחלת החיים של העולם היא 6000 שנה לפני שהוא יתקדם לצורתו החדשה. [אמנם יש פירושים שונים למאמר חז"ל זה, אך ננקוט כפשטות הדברים]. רוב ההסטוריה של הבריאה- מאחורינו. אם ננסה לחשוב כמה שנים מתוך תקופה לא קצרה זו היו שנים "אידיאליות", תקופות שבהן האנושות מילאה בצורה מושלמת את ייעודה ללא חטא חורבן וגלות – תכלית קיום העולם. שנים ספורות, אם בכלל. אפילו על התקופה הגדולה ביותר בהסטוריה שלנו, עד ביאת משיח כמובן, תקופתו של שלמה המלך, בה היה מקדש ומלך, כהנים ונביאים ואיש תחת גפנו ותחת תאנתו – אומרים חז"ל שביום שחנך שלמה את בית המקדש נשא שלמה את בת פרעה ואז נזרע הזרע לחורבן הבית. אפילו לא לילה אחד של חסד!
מה הפשר? האם יש פיספוס בתכנית? האם הקב"ה לא בנה נכון את עולמו? האם יש כאן טרגדיה של אידיאל בלתי ניתן לקיום והשגה?
את התשובה על כך, כותב רבי ירוחם לייבוביץ' זצ"ל המשגיח הנערץ של ישיבת מיר לפני השואה, בספרו דעת תורה. בסדרה של מאמרים עמוקים הוא מבאר שהחושך, הגלות והייסורים הם לא תקלה בתכנית הא-לוקית, הם התכנית בעצמה. וכאן אני מצטט – "כן הוא סוד העניין – חיי צער הם בעצם סגולה לגידול ועליה בתורה, מן החושך באים הדברים הכי נהדרים, מתוך ייסורים קונים תורה…" והוא מוסיף שם עוד ציטוטים ומקורות רבים המוכיחים את היסוד הגדול הזה הקיים בהנהגת הבריאה כולה וביתר שאת – בהנהגת עם ישראל, והוא רלוונטי מאד גם בהתנהלותו של הקב"ה על כל פרט ופרט.
אני יודע שאתה חושב שקל לדבר או לכתוב את זה, אבל בסופו של דבר כאשר הייסורים מצמיתים את הלב – זה עולם אחר. אתה צודק. אי אפשר לדמיין אדם עד שמגיעים למקומו. ובכל זאת – אני חושב שיש בהבנת המצב המתקה מסויימת של מרירות הנסיון, ונתינת משמעות לסבל הדוקר.
אני לא רוצה להשאיר את הדברים בצורתם הכללית והמופשטת, אני רוצה לתרגם את הרעיון לנקודה שיכולה להיות מעשית מאד בהתמודדות שלכם. האור הגדול הטמון בתוך החושך הנורא עליו מדבר רבי ירוחם הוא האור של פני ה'. משמעותה המעשית של הארת פני ה' היא תכלית בריאת האדם בעולם – יצירת קשר אישי ממש עם בורא העולם. אין ספור גוונים לו, לקשר הזה. כי כשם שפרצופיהם של בני האדם ודעותיהם – שונות, כך גם שונים ומגוונים החוטים המחברים בינם לבין יוצרם. אבל התיאור הכולל של קיום קשר זה הוא ההארה, והחיזוק שלו – הגברת הארת פני ה'. הייסורים והקושי מכוונים את האדם לפניה תכופה ועמוקה אל הבורא. אמותינו היו עקרות כדי לגרום להם להתחנן ולבקש מהקב"ה. יעקב קיבל את ארץ ישראל התלויה בגשמים, כי הקב"ה רוצה את תפילת עם ישראל על בסיס יומיומי, בעוד שאת עשיו הוא שלח לארצות מלאות כל טוב כדי שלא יצטרך לו ולקשר עמו. הבורא כביכול מתאווה ורוצה את הקשר, את הפניה אליו ישירות ולשם כך הוא לפעמים מייסר ייסורים של אהבה, ייסורים הבאים מאהבה, ומכוונים את האדם לבנות מערכת של אהבה.
גם לכם, בתוך מעטפת הייסורים שנבחרתם לשאת, נפתחה הזדמנות ייחודית לשידרוג הקשר עם בהבורא. המכה הלא פשוטה שקיבלתם תכליתה לאפשר לכם להעמיק את השותפות שלכם עם הקב"ה, על ידי שיח יומיומי שלא מתקיים אצל אנשים שאצלם כביכול "הכל בסדר". שוב- אין בדברים אלו די כדי להקל את המעמסה, אבל אני חושב שאם תצליחו להתרכז באופיה של המשימה והבנת ההזדמנות שהיא פותחת בפניכם, אם תשדרגו את הקשר עם הקב"ה בהיקף ובעומק, פשוט לדבר איתו, לשתף אותו בכל זמן ולבקש כל פרט שצריך, תוכלו למצוא את המתנה שבמצב הזה, ולקנות חבר טוב וכל יכול.
בתחילת הדברים כתבתי שאתייחס לשלושת הנקודות שעלו בשאלה שלכם. עד עכשיו התייחסתי בעיקר לקושי. אבל בדברים שכתבתי יש בין השורות התייחסות גם לשתי הנקודות הנוספות. לצערנו, מאז תחילת בית שני אין לנו נבואה. גם רוח הקודש לא מצויה בינינו. אנו זוכים לקיים בתוכנו תלמידי חכמים וצדיקים ששתל הקב"ה בכל דור ודור, אבל הם לא יודעים מה יהיה בעתיד. יש כח לתפילתם, יש כח לברכתם אבל הרצון שלנו להקל על קשיי החיים על ידי סיוע חיצוני הוא הפך המטרה של הקשיים הללו. הנטיה של האדם לחפש פתרונות קסם למצבו באיזורים שהם מחוץ לתוכו פנימה, לעבודת ה' שלו, ולקשר שלו עם הבורא, היא פשוט פספוס של החיים. כמו שהובא קודם, הקשר שנוצר בצורה ישירה וללא מתווכים בין האדם לבין בורא עולם, הוא התכלית של יצירת העולם ויצירת כל אדם. כל הטייה של קשר זה והוצאתו למכרז חיצוני – תביא להפסד אישי של מי שעל כתפיו הועמסה המשימה. אני חושב שיש בזה גם כיוון מחשבה אם לא תשובה לקושי שבאי קבלת התפילות.
אני רוצה לסיים מעין הפתיחה. אין מילים שיכולות להכיל את ההערכה וההתפעלות מכם. רק עמידה שותקת מול אנשים כמוכם המתמסרים בכל לב, בכל רגע ליצוריו של צור העולמים ונעשים שותפים בכירים שלו בעולם החסד שהוא בונה.
ברכות ותפילות לרפואה שלמה!
יהודה
דלג לתוכן
