שואלת יקרה ואהובה,

קראתי את שאלתך כמה וכמה פעמים, וכל פעם נחמץ ליבי עוד ועוד. את מתארת מציאות כל כך לא פשוטה, מלאת כאב והתמודדות יום יומית, של בדידות, ריקנות איומה וחוסר קשר וחיבור אל האדם שאמור להיות הקרוב ביותר, בן הזוג. זו מציאות שנראית כמעט חסרת מוצא, אבל בכל זאת את קמה אליה כל יום מחדש, בהחלטה שאת ממשיכה, ואת מנסה, ושופכת דמעות, ומבקשת, ואפילו פונה לייעוץ.

כביכול נראה שלא חסר לך דבר, משפחה, פרנסה, הורים, ילדים, בעל, אבל את מספרת על דברים ברומו של עולם, בפרטיות ביתך, שאינם מתקיימים, המשליכים על כל הוויתך. ופוגעים גם בדברים הבסיסיים ביותר עבורך, כמו האמונה בבורא העולם, קיום המצוות והאמון באדם, ופשוט מרסקים אותך עד שנותרת ללא אויר. ואת שואלת למה? מה המטרה של זה? ומה, למען השם, עושים? איך יוצאים מתוך המציאות הזאת שנראית ללא מוצא?

הרצון שלך לחיות יחד מתוך אהבה ומשיכה הדדית הוא רצון טהור ויקר, וזהו גם רצונו של בורא העולם עבורך. לא לחינם מברכים בברכות שבע ברכות אחרי החופה: "שמח תשמח רעים אהובים…." ו – "אשר ברא חתן וכלה… אהבה ואחוה שלום ורעות". והבקשה שלך היא בקשת אמת שמגיעה עד כיסא הכבוד, ואת ראויה למימושה!

וכיצד?

ראשית את מספרת שאת מכירה את עצמך מימים ימימה ואת מתנהלת פעמים רבות מתוך השכל. אפילו העדפת להתנהל בשלב ההיכרות ביניכם מתוך שכל ולא מתוך רגש על מנת לבחון את ההתאמה "על הנייר" ביניכם. ואכן, "על הנייר" הכל נראה נפלא כביכול, אבל בחיים, ובכן החיים הם כבר לא על הנייר, ופה נדרש משהו אחר.

ההתנהלות הזו שבחרת בה היא לא טעות! בשלב הפגישות המעטות יחסית שמקיימים זוגות מהציבור החרדי לא תמיד מגיעים לשלב רגשי עמוק, ומספיק שיש הרגשה נעימה וזורמת יחד. ואם היית יוצאת איתו שוב, בתנאים שבהם נפגשתם בעבר, עדיין היית בוחרת בו שוב, כי מהשם אישה לאיש. ואין טעות לפניו.

מהלך החיים עצמו, הוא זה היוצר את הקשר והאהבה, וזו לא טעות ולא במקרה. הקב"ה יצר את היצירה הפלאית הזו שנקראת איש ואישה לא לחינם, אלא, מטרתו להביא אותנו אל תיקוננו העמוק ביותר. כפי שהרב מאניס פרידמן בספרו "בחזרה לתמימות" קורא לנישואין: סטרטאפ אלוקי, מעבדת התיקונים האלוקית.

עם כל זאת אני מוסיפה שהבחירה תמיד בידינו אם לנסות ולהמשיך או להגיע להחלטה על פרידה.

אבל בכל מקרה נצטרך להשקיע אם בזיווג ראשון ואם בזיווג שני, ואהבה זוקקת השקעה…

בני הזוג דורכים בריקוד המשותף שלהם זה על היבלות והפצעים של זו. וכשהם טוענים טענות אחד כלפי השני על הכאבים שהם מסבים זו לזה, לרוב, אלו לא כאבים חדשים, אלא כאבים ישנים שכבר טמונים בנו מילדות בשל פגיעות שונות שנפגענו אולי מאחים, אולי מהורים ואולי מחברים או מורים. הפגיעות השתרשו בנו ויצרו פצעים, שכעת במרחב המשותף והקרוב עם בן הזוג והחיכוך המתמיד הם נפתחים שוב ושוב ושוב. כמו זבובים שחגים כל הזמן מעל לכלוך, וזאת, על מנת להביא סוף סוף לריפוים וניקוים במרחב הזוגי.

אצל כל זוג הפצעים מגיעים בלבוש שונה, אצל זוג אחד הלבוש הוא שינוי תרבותי, אצל זוג שני הלבוש הוא פער דתי, אצל זוג שלישי השינוי הוא פער אישיותי, ואצל זוג רביעי הוא שינוי במשיכה המינית. ועוד. השינויים והלבושים הם רבים. והכאב הוא אותו כאב, היושב על פצעים פנימיים.

כפי שוודאי את מכירה ויודעת, הרב דסלר מתאר לנו את סוד האהבה בספרו מכתב מאליהו, בקונטרס החסד. לכאורה נראה שמי שאנו אוהבים אותו, אנו נותנים לו ומעניקים לו. אך הרב דסלר מפריך את הנחת היסוד הזו, וקובע כי מי שאנו מעניקים ונותנים לו הוא הוא האהוב עלינו.

הייתי רוצה להעמיק קצת איתך בסוד זה ולהביא לו זוית ראיה נוספת.

חברתי, רבקי לרנר, שמובילה ומנחה מעגלי נשים בתחום הזוגיות, מביאה תמיד את המשל של אילן יפרח על המרחב הזוגי: האיש והאישה ישובים כביכול באמבטיה זוגית משותפת. כשהכל טוב, ויש קשר חיבור אהבה ושותפות המים חמים ונעימים, אך כשהמים מתקררים, מה נעשה אז? יש אפשרות לשבת ולחכות שבן זוגי יפתח את ברז המים החמים, ולכעוס ולבקר ולכאוב כשאינו מכניס מים חמים לאמבטיה הקפואה. ויש אפשרות נוספת – להכניס את מה שאני רוצה שבן זוגי יכניס לזוגיות בעצמי, לפתוח את ברז המים החמים של האמבטיה שלנו שאני יכולה לפתוח אותה ולגרום לזרימת מים חמים שתחמם את האמבטיה המשותפת שלנו. אני רוצה שהוא יחמיא לי? אתחיל אני להחמיא גם לי וגם לו, אני רוצה שיציע לי יותר זמן משותף, אפנה בעצמי זמן משותף ואבקש ממנו להצטרף אלי. כל דבר שאני רוצה שיקרה בקשר, אתחיל להכניס בעצמי. זוהי נתינה בהתגלמותה, שגורמת לתנועה חדשה בקשר.

במקום להישאר תקועה, ולחכות שהשינוי יבוא ממנו, את מחוללת את השינוי שאת מייחלת אליו.

האישה היא המפתח לחולל שינויים בנישואין, הרבה יותר מאשר האיש. בכוחה להחיות את הקשר ולגרום חיבור משיכה ואהבה חדשים.

שמעתי פודקאסט של טל בשן, מאמן מנטלי לתודעה, שמדבר על יחסים בזוגיות, בדבריו אמר משפט שמהדהד בי: "אנשים כועסים על בני הזוג שלהם שלא מסוגלים לתת להם את מה שהם לא מסוגלים לתת לעצמם". אם אני רוצה משהו, אני לא יכולה להישאר בעמדת המתנה שיתנו לי אותו, בן הזוג שלי אינו שרת הצרכים שלי, שאמור לספק לי אהבה, חום, יציאות משותפות, קירבה ומגע לפי השירותים שאני מצפה שיספק לי. אלא:

קודם כל אני צריכה ללמוד לספק לעצמי את הצרכים שלי ללא תלות ודרישה באחר , אני רוצה אהבה – אתן לעצמי אהבה, ללא תנאי וללא שיפוט, אומר לעצמי מילים טובות "את אהובה מפני שאת אהובה", "אני יקרה", "אני ראויה".

אני רוצה זמן איכות עם אדם קרוב – אצא עם חברות, בנות משפחה, אלמד להנות ולהיות בשמחה, לטפח את הצד שלי והשדה שלי. להתחבר חזרה אל האני שלי, ולהתקרב לעצמי. תוך מיקוד באני והפחתת מיקוד בבן הזוג. הפחתת המיקוד בו והחזרת המיקוד לעצמך משחררת אתכם מדפוסים ישנים ומאפשרת למשהו חדש לקרות.

כמילות קוד קחי לעצמך את המילים "עשי לעצמך" עשי לעצמך את מה שאת רוצה שאחרים יתנו  לך. אך לא מתוך כעס ניתוק מבן הזוג, אלא מתוך חיבור, חמלה ודאגה לעצמך היקרה. ולאט לאט, תראי שינוי שמתרחש גם בבן זוגך. כשהוא רואה כמה את יקרה לעצמך וכמה את דואגת לעצמך זה מעורר אותו לכבד ולייקר אותך גם, ללא מילים שלך כלל.

ומנגד – להכניס בקשה רכה ועדינה אל תוך מערכת היחסים ביניכם, בקשה שתאתגר אותך, מהמקום השכלי שאת מצויה בו, מהבכיות הנסתרות שאת בוכה כל לילה. בקשה שתגרום לך לחשוף את המקום הפגיע והכאוב שלך. ד"ר ברנה בראון, חוקרת פגיעות עולמית, מסכמת במחקריה הרבים כי, כשאדם מסכים לחשוף את הפגיעות שלו, הוא מסתכן בכך שלא יענו לבקשתו, אבל באותה המידה הוא גם פותח שער גדול של סיכוי לקשר חדש, לאינטימיות קרובה ולחיבור מעבר לזמן ולמקום.

כשאני מודה, ללא שמץ של האשמה או ביקורת, אלא רק כעובדה וחשיפה של הרגש שלי עם בקשה עדינה, בלי דרישה לשינוי שלו: כשלא היה לך זמן ליציאה משותפת, או כשענית לי ככה הרגשתי כל כך עלובה, נפגעתי. הייתי רוצה להרגיש יותר קרובה, אהובה,… יעזור לי שתקשיב לי, שתהיה איתי, שתחבק אותי….. אני מאפשרת לאיש שלי להרגיש אותי, להתקרב אלי, לחזור אלי באמת.

זה קשה, זה דורש אומץ, זה דורש שינוי שפה. זה כמעט כמו לעבור דרך שער מתכת לוהט עשוי אש, שמאחוריו יש ארץ חדשה. ונראה לי שיש בך כוחות כאלו של יכולת, אומץ ורצון לנסות.

וגם להיפך, כשבן הזוג מצליח לגרום לי שמחה, כשהוא חושב עלי או קונה לי או מאפשר לי משהו, להסכים להודות ברגש שלי בפניו: שימח אותי, ריגש אותי, גרם לי אושר שזכרת, שקנית, שעשית, הרגשתי חשובה, אהובה, רצויה, ראויה … אני כל כך מודה לך. חשיפה רגשית כזאת שמלווה בהודיה היא מקור שפע אדיר של קרבה והשפעה חיובית בבית.

ברצוני להוסיף הערה חשובה עד מאד!! הבקשה הרגשית הזאת, החשיפה, היא בקשה!! היא אינה דרישה אינה שפיטה ואינה ביקורת. וככזאת כשאני מבקשת משהו אני צריכה לזכור כי כמו כל בקשה, ניתן לענות לי בכן, וניתן לענות לי באותה המידה בלא. ועלי לכבד הן את הכן ואת את הלא. לפעמים זה כואב, ומתסכל. אבל כמו שאני יכולה לא לרצות להיענות לאחר באותה המידה גם לו יש אוטונומיה מלאה וזכות לא לרצות כעת משהו.

אני צריכה להמשיך להביע את בקשותי תוך חשיפה רגשית בעקביות, ברכות ובהתמדה, והשינוי בא יבוא.

אני רוצה לגלות לך סוד, שחבל שאינו ידוע יותר, בני הזוג שלנו אינם נרמזים!! כמו שכתבת שניסית לרמוז לו פעמים רבות על צרכיך או רצונותיך והוא לא נרמז. בני הזוג שלנו צריכים בקשות, מפורשות ועדינות. הם לא יודעים לקרוא ולהבין דברים מרמזים נסתרים. הנשים חיות לפעמים בעולם של חלום ורומנטיקה – "אני רוצה שבעלי ירצה לצאת איתי", "הייתי רוצה שהוא יבין שאני רוצה שיארגן עבורי חופשה לכבוד יום הולדתי", "אני רוצה שהוא יבין שאני עצובה ויחבק אותי".

לרוב, זה לא פועל כך. ואם נשכיל להרפות מחלומות אלו ולבנות חלומות חדשים ומציאותיים יותר רק נרוויח. אני מכירה בני זוג שפתחו לעצמם קבוצת ווטסאפ משותפת ביניהם בו הם מעלים בקשות שונות שהיו שמחים לקבל לחגים או ימי הולדת, ואז כשאחד מהם רוצה לשמח או להפתיע את השני הוא כבר יודע מה ישמח וירגש את אשתו, אפילו אם היא ביקשה את זה, עצם הרצון שלו והכוונה שלו לשמח אותם הם היופי בסיפור הזה.

וכשאישה משכילה לראות את הרצון והכוונה הקטנים האלו ולהאיר אותם – שימחת אותי שרצית ל…. שהתכוונת ל… היא גורמת שהרצון והכוונה האלו יגדלו.

ככל שהאישה מוכנה להיות יותר בקבלה לאיש שלה, ע"י הבקשות שלה אליו וקבלת ההיענות שלו אליהן בשמחה, ע"י הארת הכוונות שלו כלפיה, ע"י ההודיה בדברים הקטנים שכן קיימים וע"י השמחה וההשקעה שלה בעצמה ללא תלות ודרישה ממנו, היא גורמת לו להיות אקטיבי יותר, לקחת יותר אחריות, לרצות להתקרב אליה ולשמח אותה, כי הרצון האמיתי של האיש הוא לשמח את אשתו ולהיות הגבר החזק והמיטיב עבורה. היא נהפכת לממגנטת ומושכת בלי שהיא אפילו מתאמצת. וזה הסוד. כי דווקא המאמץ – גורם לדחיה וריחוק, ואילו ההרפיה, הקבלה, הבקשה, הרגש – גורמים לקירבה ומשיכה.

ועוד כמה מילים חשובות על משיכה, את מארת בשפה כל כך נוגעת ללב על הרצון שלך פשוט לאהוב את בעלך, להימשך אליו. רצון כל כך בסיסי ואלמנטרי. את כל כך כמהה להרגיש משהו כלפיו כדי שזה יעורר סוף סוף את רגשות האהבה האבודים. הגוף שלך רוצה להרגיש מה זה מרגיש לאהוב ולהימשך, אבל הוא לא מצליח. מרים קליין, מפתחת השיטה הזוגית "הקוטביות הבריאה" מלמדת שלפעמים אנחנו מנסים להגיע אל הרגש מתוך הראש והשכל, בייחוד כפי שכתבת שהתחתנת מתוך השכל, מבחירה, ולא מרגש, ושאת מחכה לרגש שיתעורר. השכל שלך מנסה לפתור את הבעיה ומנסה להבין מתוך הראש: מה צריך לעשות ואיך, האם זה יכול לקרות או לא, יש לנו סיכוי או אין לנו סיכוי בתור זוג. יש לך שיחות ודיאלוגים שלמים המתקיימים בתוך ראשך ומחלישים אותך.

מרים ממליצה על חוויה חדשה לגמרי: לשחרר את השכל מתפקידו, להפסיק לנסות להבין או לפתור דרך הראש, רק להתחבר אל הגוף. ולנסות לחוות בגוף, ולא לחשוב מהראש. לחוות מה הגוף רוצה להרגיש. ושוב, במיקוד עצמי. לא לשאול – איך אני אוהב אותו, מה הוא צריך לעשות כדי שאוהב אותו ואמשך אליו, אלא – אני רוצה להרגיש נאהבת, מה יגרום לי להרגיש נאהבת.

אכתוב שוב לשם הדגשה: במקום לומר: אני רוצה לאהוב אותו, להגיד: אני רוצה להרגיש נאהבת!!

לשחרר את בן זוגך מתפקידו ומהתבנית שהלבשת עבורו. ולדמיין בדמיון הכי הכי חזק שלך מה גורם לך להרגיש נאהבת, יקרה, חשובה, נחשקת. איך הגוף מרגיש כשהוא נאהב ונחשק, מה החוויה, מה התשוקה, מה הרטט של הגוף ומה יכול לעורר בך את זה יותר. ולהסכים מבפנים לקבל את כל זה מבעלך: את הנראות, החשיבות, הנחשקות וההימשכות.

ככל שהתחושות האלו נגישות לך, נצרבות בך, נחוות בך, המשיכה הזו יכולה להתחיל להתעורר ממקום שמוכן לקבל את ההשפעה של בעלך עליך, בלי שאת מנסה לשלוט ולהשפיע. הדמיון הזה הוא היזכרות של הגוף למה את נועדת לקבל, והזיכרון הזה מושך אליך מבן זוגך באופן טבעי את מה שנועדת לו, כפי רצון הבורא עבורך. כי הרצון של אביך שבשמים הוא שיהיו לך חיים מלאי עונג ושמחה, ולא חיים מלאי סבל ומכאוב, והוא סובל ומתייסר יחד איתך בסיפור הזה, ומכוון אותך לפנות, להתייעץ ולהגיע אל הייעוד האמיתי לו נועדת כבת של מלך.

ולסיום, אהובה, כתבתי כאן כלים רבים שתוכלי להשתמש בהם, את יכולה תמיד להתחיל בשינוי, ולא לחכות שבן זוגך יתחיל בשינוי. סיפרת שהוא עשה טעויות, שהוא מודע להן היום, שהוא מתחרט. כתבת שהוא אינו איש רע, רק לא קיבל הדרכה נכונה, ודינמיקה בין אנשים טובים יכולה להשתנות כשמישהו אחד משנה את הסיבוב והריקוד. את יכולה לתת לו את ההדרכה המדוייקת ביותר בעבורך, אם תסכימי.

אבל, את אינך חייבת להחזיק הכל לבד, ליפול ולהרגיש בודדה. יש היום נשות מקצוע מעולות, וקבוצות נשים שעוסקות בדיוק בנושאים אלו. כיום, בדורנו מבינים שזוגיות זקוקה להשקעה והשקיה מתמדת, ולא תמיד היא צומחת מאליה. עשי לך! פני לאחת הקבוצות הנפלאות הללו, כדוגמא יש את קבוצת "מעוררות אהבה" של רחל אנקרי ורוחמה בן יוסף, תוכלי לגגל עליהם ולמצוא אותם באתר. את יכולה גם לפנות לאשת מקצוע בתחום הזוגי, אוכל להמליץ לך על מישהי מתאימה ומידה ותרצי.

וכמה לא פשוט… התחילי לצעוד בשביל החדש שאת משרטטת.

אני בטוחה שעד מהרה יצטרף אליך שם זוג נוסף יציב ואיתן ויחד תמשיכו לפסוע רעים אהובים, באהבה אחוה שלום ורעות, כפי שבוראך רוצה עבורך, כפי שאת רוצה לעצמך, כפי שבן זוגך רוצה עבורכם גם הוא בעומק ליבו.

מתפללת עליך! ובטוחה שעם האומץ, הכנות, הרצון האמיתי והיכולת שלך תגיעו רחוק,

גיטי