The Butterfly Button
האם יש אנשים שמממשים את היעוד שלהם בעולם ללא נישואין וילדים?

שאלה מקטגוריה:

אני אישה חרדית בת 27, יצאתי לשידוכים בגיל יחסית מאוחר לחברותיי (לא זוכרת מתי, אולי גיל 22-23, אבל באותו הזמן היו לי חברות עם ילד או שניים).
בתחילה ממש לא רציתי לצאת לשידוכים, אני זוכרת את עצמי מטיפה בבית שחתונה וילדים זה סבל, שאני לא אוכל לעשות את מה שאני אוהבת, שלא יהיה לי זמן לעצמי.
כשאבא שלי שאל אותי "נו, מה קורה? מה את יוצאת?" וחזרתי שוב על המנטרה שלי שזה סבל, הוא אומר לי משהו מעצבן בקול שמשלים הגורל – "מה לעשות, לא הכל כיף בחיים, מתחתנים כי צריך".
זה הרגיז אותי ברמות ומרגיז אותי עד עכשיו כשאני נזכרת בזה. מה זה "כי צריך?" ומי אמר בכלל ש"צריך"? והאם *אני* אישית צריכה?
בקיצור, מאז השתנתה לי הפרספקטיבה בעקבות שינוי שחל בגישה של אמא שלי.
באמת הבנתי שחתונה וילדים זה גם כיף גדול ושמחה (קלישאה שהיה לי קשה להאמין לה לפני השינוי של אמא שלי).
אז הרשיתי לעצמי לצאת לשידוכים, ולחלום חלומות ורודים.
אבל משהו אחד לא באמת נרגע. האופי שלי.
אני בנאדם שרוב הזמן שלו חושב, מתכנן תוכניות, לומד דברים חדשים, אני חיה בהתפעמות פנימית וריגוש פנימי מלעשות את הדברים שאני אוהבת.
יש לי רשימת חלומות של מאות חלומות, הלוואי ויכולתי לחיות כמה אנשים ביחד ואז הייתי עושה מלא דברים שונים במקביל, 120 שנה זה לא מספיק לי, זה קצת מדי. אף פעם אין לי מספיק זמן, יש לי המון מטרות להגשים ולממש. וחתונה וילדים לא אחד מהם.
כדי להיות במקום הטוב והרגוע והיוצר שלי אני צריכה שקט. לבד. לא שעה ביום, לא חצי יום. לא יום. אני צריכה שבוע שלם של שקט, כל שבוע. כל שנה. עכשיו כשאני גרה לבד בחצי שנה האחרונה אני גם יכולה לראות שיותר מ-2 אירוחים בשבוע אני באמת הופכת למתוסכלת, לא יכולה שמסתובבים לי אנשים בבית. מציק לי.
אני טיפוס שיכול להישאר בעבודה אחרי שכולם הולכים.
זה לא שאני לא אוהבת אנשים, אני אוהבת את המשפחה ואת מעט החברות שלי, אני אוהבת לארח אותם, לחבק אותם, אבל אני לא מסוגלת! לעשות את זה כל פעם. לא לחיות איתם באותו הבית, היום סיננתי את אח שלי הקטן אחרי שהבטחתי לו שהוא יבוא אלי היום, כי במהלך השבוע הוא היה אצלי כבר יומיים נראלי, וגם בשישי שעבר הוא הגיע ועוד נשאר לישון אצלי… כל דבר כזה היה נסבל, אבל עכשיו אני מרגישה שאני מתפוצצת. אני מבינה שאני פשוט לא מסוגלת לחיות עם אנשים כל כך הרבה זמן. זה לוקח ממני אנרגיה, אני לא מצליחה להרגיש בנוח, אני לא מצליחה לחשוב. כל הזמן אני מרגישה את הנוכחות שלהם בבית.
וכשהערך המרכזי שלי ומקור האושר וההתפתחות האישית שלי (לא מבחינת מידות, מבחינת יצירה, עבודה וחשיבה) הוא "להיות לבד" אני מתחילה לחזור לתהיות הישנות שלי של "למה להתחתן בכלל", אני מאד עצמאית וזה נשמע לי כל כך מעיק לחלוק חשבונות בנק, בית משותף, ואפילו מיטה. אני מסוגלת לחלוק משאבים ונוכחות של אחרים לזמן מאד מוגבל.
אני כבר שלושה חודשים בתקופת מחלה, מאושרת יותר מאי פעם, כשאני לבד בבית, כל יום רוקדת בסלון, מחליטה מה לסדר ולהכין וללמוד דברים חדשים, מארחת אצלי חברה פעם ב, או אח/אחות/אמא, במינון נמוך יחסית, בלי שיחות טלפון לאף אחד.
ואני מרגישה שאני רוצה שזה ימשיך ככה לעד, שלא אצטרך לחזור לעבודה, שיהיה לי את כל הזמן לעצמי.
פעם הייתי מקנאה בבחורות הסטנדרטיות האלה, שמעניין אותן יופי, וחתונה, ילדים, ובגדים יפים. הרגשתי חריגה כי אותי זה לא עניין, ו"הלוואי והייתי נורמלית" כי אז היה לי קל מהבחינה הזו ולא הייתי צריכה להתחבט בדברים שנחשבים כל כך קיומיים בעולם הזה.
אבל היום אני לא מתחרטת אפילו לרגע על האופי שלי. זה אופי מדהים ונדיר, שלא צריך אישור מאף אחד או אהבה של אף אחד, מישהו שאוהב את עצמו, מתפתח בעצמו, בונה לבד דברים, מתפרנס לבד, מצליח לבד. אני באמת לא צריכה אף אחד אחר.
לא בנאדם של עבודת צוות, אני לא אוהבת עבודת צוות, זה מתסכל אותי ומגביל את החופש שלי.
אז לעומת הצורך הכי בסיסי שלי להיות לבד רוב הזמן, היתרונות של זוגיות וילדים נראים קטנים לאין ערוך. זה כמו שיציעו לי לאכול שוקולד שאני ממש אוהבת במשך חמש דקות אבל לצורך זה אצטרך לוותר על החמצן חודש. זוגיות וילדים יכולים להיות באמת נחמדים, אבל זה לא שווה את זה.
אז מה הבעיה בעצם? למה אני בכלל שואלת?
כי הורגלתי מילדות שחתונה וילדים זה מטרת החיים, ואם יש לי מטרה אחרת זה חולין ושטחי וממש לא מטרה נעלה, וכי קיים בי החשש שאולי אתחרט על הבחירה אחרי שנים.
אז אני לא שוללת חתונה וילדים, אני רק תוהה לעצמי אם זה בכלל אפשרי בשבילי. איך אפשר להיות ביחד ועם זאת להיות לבד רוב הזמן, או איך אפשר גם להתחתן וגם לא לאבד את עצמי?
עייפתי משלמוע סטריאוטיפים על נשים וגברים, הם לא מתאימים לי, יש אנשים שהם עם אופי אחר שלא מתאימים לסטריאוטיפים של בנות משחקות בבובות, צריכות תמיכה, רגישות, אוהבות להתלבש ורוצות ילדים.
חלאס, אני לא בתבנית הזו, אני מרגישה מצוקה שבכוח מכניסים אותי לעולם רגשי שבכלל לא שייך לי.
זה לא שאין לי רגשות, שאני לא אוהבת אנשים או ילדים, יש לי מהכל, אבל במינון רגוע, זה לא מה שדומיננטי אצלי. אני אישה לוגית וטיפוס מדען כזה שיכול פשוט לשבת שעות וללמוד.
אני גם לא בנאדם מרדן או שנוהג עכשיו לפי סטריאוטיפים. כי עכשיו אני באמת מאמינה שזה יכול להיות נפלא להרבה אנשים, אבל אני לא חלק מהם כי יש לי יותר מדי דברים שאני רוצה לעשות לבד עד שאין מקום לאף אחד אחר. זה פשוט האופי שלי. אני בנאדם מאד עצמאי.
אז מה עושים? האם בכלל צריך לעשות משהו? האם יש לי פשוט צורת חיים אחרת? האם זה בסדר לרצות את זה?
אני מרגישה כאילו אני לא בסדר ואנוכית, אבל האמת היא שאני פשוט שונה-
יש אנשים שמתוך אנוכיות מתחתנים כי הם רוצים לספק את עצמם ואת תחושת המשמעות דרך אהבה וילדים, ויש אנשים שלא מתחתנים מאותה סיבה אנוכית שהם רוצים לספק את עצמם ואת תחושת המשמעות האחרת שלהם.
זה לא חוכמה שיש אנשים שמקימים משפחה או שיש להם שיח טוב עם אנשים, כי זה מה שמספק אותם והם אוהבים לעשות. הם רוצים ואוהבים את זה. הם לא מקריבים את כל האופי שלהם בשביל זה. קשה לאנשים כאלה להבין אנשים כמוני, קשה להם להבין שאני מאושרת עכשיו, שכיף לי ומדהים לי ושלא חסר לי כלום, שאין לי שום בעיה, קשה להם להבין שאני בסדר גמור עם הלבד, שיש אנשים שלא כמו "כולם" כמו שהם רגילים.
בגדול זה טיפוס שנקרא INTP באבחון של MBTI. ניסיתי לחפש באינטרנט אבל לא מצאתי דרך איך טיפוס כמוני ובמיוחד אישה (שלא יכולה לברוח מהבית כל היום לעבודה עד 7 בערב) יכול להתמודד עם הסוגיה של משפחה וילדים, בתור זאב בודד שחי וטוב לו יותר לבד.
מה נכון לי לעשות?
קצתי כבר בסטריאוטיפים שמסבירים לי מילים גבוהות ועצומות על החשיבות הרוחנית או על זה שאדם הוא רק חצי ללא החצי השני שלו, או שמסבירים במתיקות דביקה מדי עד כמה האישה רכה ועדינה ושיתופית ובלה בלה בלה. כי וואלה אני לא מרגישה ככה וזה לא נכון אצל כולם וזה מניח שמי שיש לה אופי אחר מהרוב זו בעיה. ונמאס לי להתנצל על האופי שלי ושמנסים לגרום לי להרגיש פחות "אישה" רק בגלל דברים שאני לא. אני האישה שאני והאדם הכי טוב שיכולתי לאחל לעצמי, גיליתי שאני מנסה לפתור בעיות שהם בכלל לא בעיות, אלא פשוט קשורות לאישיות אחרת שצריכה דרך התמודדות אחרת בעולם, אבל לצערה אין הרבה כאלה ואין לה מושג איך עושים את זה.
ואם כבר מדברים על זה, זה גורם לי לחשוב אם זה בכלל מוסרי להביא ילדים לעולם כשאין לי כוח או רצון לטפל בהם רוב הזמן. אני לא מדברת על אנשים מופנמים שיכולים להיות בחיק המשפחה שלהם או לסבול נוכחות שקטה של מישהו בסביבתם, אלא על אנשים שצריכים להיות לבד. איך אפשר להיות ביחד עם צורך כל כך נואש להיות לבד כל יום כמעט. החיים כל כך מדהימים, יש כל כך הרבה הזדמנויות בעולם, חלומות ומטרות להגשים, אפילו חיים שלמים לא יספיקו, ואני רוצה לעוף על החיים האלה, אני רוצה לשנות קריירה אינספור פעמים, ללמוד 20 שפות, לקרוא מאות ספרים, לכתוב ספרים, ליצור דברים, ללמוד על כמה כלי נגינה, כמה סוגי ספורט וכו.
וזה לא סתם חלום בעלמא, אלה החיים שלי עכשיו, כיף לי. יש לי ויהיה לי אינספור דברים לעשות, אני מרגישה ממומשת ושמחה. לא חסר לי דבר ברוך השם ! אני אפילו לא זוכרת ביומיום חתונה או ילדים או חושבת על זה יותר מידיי. רק כשאני רואה אנשים אחרים לפעמים עולה בי המחשבה והקנאה, אבל אני יודעת שאני אחרת והמחיר שאשלם אם תהיה לי את אותה זוגיות יהיה יקר מדי, ושאני גם לא כמוהם ואין לי את האופי שלהם שמרוצה בבחירה הזו. אני מתאהבת ברעיון החיצוני של החתונה והילדים, מתאהבת בלהתאהב, אבל לא באמת מסוגלת או בנויה לזה

תשובה:

אישה יקרה,

התפעמתי משאלתך וקראתי אותה כמה פעמים. העושר הנפשי שלך ניכר משאלתך. ותחומי העיסוק והעניין המגוונים שלך יחד עם הרצון החזק לטרוף את העולם מרשימים ממש, ומדבקים באנרגיות שלהם.

נהניתי שהגדרת את עצמך כאישה בת 27 , ולא כמקובל אצל רווקות: בחורה בת 27. אכן, התואר אישה הולם אותך לאור העומק והמודעות לעצמך, לאופייך, לרצונותיך ולצרכיך.

את מתארת בשאלתך את מגוון הכשרונות שהקב"ה חנן אותך בהם (יצירה, נפש אומן, כתיבה, יכולת וורבלית, יכולת מוסיקלית, יכולת מוטורית – ספורט, חכמה, רגישות, יכולת לוגית מושחזת ועוד ועוד!) ואת רוצה לממש את הכשרונות והיכולות הברוכים שלך במגוון דרכים ואפשרויות שהעולם מציע לך. יחד עם זאת את מתארת צרכים שחשובים לך ברמה קריטית ממש, כמו: עצמאות, חופש פעולה, שקט, אפשרות להיות לבד, מרחב אישי, זמן לעצמך והתפתחות אישית!

את מתארת התנגשות בין הצרכים שלך לבין מסלול החיים המקובל בחברה, שבו אישה נישאת ומקימה משפחה. במסלול הזה את מתארת קושי בשהייה ממושכת עם אנשים נוספים, צורך בלהיות לבד, תהייה לגבי כדאיות הבאת ילדים לעולם במידה ולא תוכלי לספק להם את צרכיהם, והצבת סימן שאלה על יכולתך לגבי נישואין בכלל והתחייבות לאדם אחר עם חיים משותפים איתו.

ואם כך, אני חוזרת לכותרת שבחרת עבור פניתך – "האם יש אנשים שמממשים את היעוד שלהם בעולם ללא נישואין וילדים?".

שאלה זו מתמצתת את הקונפליקט שאת מצויה בו, ואת פורשת את שאלתך באומץ גדול, בכנות ובפתיחות.

את כותבת ששבעת מדיבורים ש"מסבירים מילים גבוהות ועצומות על החשיבות הרוחנית או על זה שאדם הוא רק חצי ללא החצי השני שלו, או שמסבירים במתיקות דביקה מדי עד כמה האישה רכה ועדינה ושיתופית…" ויחד עם התרשמותי מהידע והחכמה שאת צוברת, אני מניחה שאכן לא אחדש לך הרבה על מעלת ויקרת הנישואין והבאת ילדים לעולם בראי היהדות. ולא זו השאלה שאת שואלת.

במקום זאת הייתי רוצה להבין יחד איתך דברים נוספים.

את מתארת אופי ייחודי, של טיפוס INTP , אדם לוגיקן ולא שגרתי. ואת שמחה עם האדם והאישה שאת ללא רצון לשינוי. ואני מסכימה איתך שכל אדם הוא נברא יחידי ייחודי, וסטריאוטיפים לא תמיד נכונים ומשרתים אותנו. יש אישה שיש בה יותר איכויות חזקות, עצמאיות ושכליות שנתפסות כגבריות, ויש גבר שיש בו יותר איכויות רכות ורגשיות, שנתפסות כנשיות. וכל אחד כפי בריאתו נברא בהתאם לרצונו יתברך.

באופי המיוחד הזה שלך יש צורך רב של חופש, חרות ועצמאות מחשבתית ופיזית.

האם תמיד הרגשת זאת?

בתור ילדה היכן זה פגש אותך? כמה חברות היו לך? מה היה מעמדך החברתי?

איפה זה פגש אותך מבחינה משפחתית? איפה את ממוקמת מבחינה משפחתית? כמה אחים ואחיות יש לך? איך הסתדרת עם רעש ומרחב מחיה מצומצם בתור ילדה ומתבגרת?

האם כעת את מנסה לחיות את השקט, המרחב והאפשרויות שלא היו לך בזמנו?

מה זה עבורך להתחייב למשהו? לקחת אחריות? לקבל עול?

שאלות אלו הינן עבורך, לעצירה וחשיבה.

יתכן מאד שהצורך החזק שאת מתארת נובע מהאופי הייחודי שלך, ויתכן שבחלקו הוא נובע גם מתנאי חיים שלא היו מותאמים לך די צורכם, וכעת הם מבקשים את מילוים באופן אינטנסיבי ומלא.

סיפרה לי אישה שהיתה בכורה בבית ברוך ילדים, שהיה מוטל עליה עול רב בתור נערה וילדה, שלאחר שהתחתנה לא היתה מסוגלת לחשוב על הבאת ילדים לעולם. על רעש, הפרת סדר, טיפול בילד וכד', עד שעברו כעשר שנים מאז נישואיה.

עצם ההכרה בצורך שלך וקבלה שלו, בלי מלחמה, בלי הצטדקות ובלי לופים של דו-שיח במחשבה עם תפיסות ועמדות של אנשים סביבי, הוא כבר ריפוי גדול לנפש.

בנוסף, אני רוצה להזמין אותך לנסות חוויה מסוג אחר, לא חוויה של חשיבה לוגית ושכלית, שכפי הנראה את מורגלת בה, אלא לחוויה גופנית -רגשית. לנכוח בנוכחות מלאה בחוויה הגופנית של מה זה מעלה בי בגוף להתחתן?

איך זה מרגיש בגוף? לחץ בחזה? כאב ראש? שריפה בגרון? כיווץ בשכמות? בור שחור בלב? ולנכוח עם התחושה הזו באהבה וללא שיפוט.

ולאט לאט לבדוק מאיפה עוד התחושה הזו מוכרת לי בחיי? איפה עוד אני לא מביאה את עצמי? איפה אני משתפת פעולה עם משהו שמתחזק את זה?

לפעמים צריך לחזור על כך כמה וכמה פעמים עד שמתעוררת בגוף הרגשה של כמיהה ואומץ לנסות משהו אחר, ולבחור בחירות נוספות שמקרבות אותך לכמיהה שלך.

באותה המידה את יכולה לנסות לבדוק את התהליך הזה מול שאלות נוספות, כמו:

מה זה מעלה בי לחלוק מרחב עם בעל?

מה זה מעלה בי לטפל בילדים?

שאלות אלו המלוות בנוכחות מלאה שלך יכולות להוביל אותך למסע גילוי חדש ומפעים על עצמך ולריפוי פנימי עמוק.

 

קיימת נקודה נוספת שהייתי רוצה לבדוק איתך. אין בכוונתי לשכנע אותך להסכים לנישואין, אם יתאים לך לקחת מפה משהו שמדבר על ליבך את מוזמנת, ואם לא, תוכלי לדלג על הנאמר.

יתכן כי את כבר מודעת לכך שעל פי ההלכה, אישה אינה חייבת בנישואין ובמצוות "פרו ורבו", זוהי מצווה המוטלת על האיש, ושכרה של האישה לא יקופח, אך חובה הילכתית לאישה להינשא אינה קיימת.

מצד שני, הקב"ה הטביע בעולם ובברואיו טבעים שאינם משתנים. לדוגמה: החיות הטורפות לא יפסיקו לטרוף עד שיבוא גואל במהרה, עונות השנה מתחלפות, השמש מחממת, בני האדם כמהים למילוי רוחני ומשמעות, ואיש ואישה כמהים להתאחדות.

ציטטת בשאלתך באופן אקראי שאדם הוא רק חצי ללא החצי השני שלו, מקור הדברים הוא בזוהר הקדוש, שם כותב רשב"י בתרגום חופשי: "איש ואשה הם נשמה אחת, אלא שבירידת הנשמה לעוה"ז, באה מחצית הנשמה בגוף של זכר, והמחצית השניה – בגוף בת-זוגו. ולכן נקרא כל אחד מהם בלשון "פלג גופא" כיון שבכל אחד מהם לבדו יש רק חצי נשמה. ועל זה נאמר "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד", כיון שהאיש והאשה הם מלכתחילה נשמה אחת, שנתחלקה לשני חלקים".

יש משהו מרגש בתיאור על הנשמה שנחלקת לשניים לפני ירידתה לעולם, ובהתאחדותה בזה העולם בצורת שני בני זוג. מעניין לדמיין את הנשמה שהיא החצי השני שלי, שיחד נוכל להגיע לשלמות מרוממת יותר.

אכן, גם אם אנחנו חווים את העצמיות הנפרדת שלנו ואת חוסר הנזקקות לאחר, עדיין בעומק הנשמה יש חסר שמושלם רק בעת התאחדות בני הזוג. מכיוון שמטרת הבורא בבראו את עולמו היתה להיטיב לברואיו, הוא סלל לנו את הדרך בציווים ברורים שיובילו אותנו אל ההטבה המושלמת עבורנו.

הרב מאניס פרידמן בספרו בחזרה לתמימות מתאר את הנישואין כסטארט אפ אלוקי. הנישואין לא תמיד יהיו אי של עונג, אבל זה הדבר שאלוקים ציווה לעשותו.

לעיתים נראה כי דווקא בן הזוג או הילדים הם הגורמים לקשיים בחיינו, מפליא הדבר כי פעמים לא נדירות רואים בני זוג עם אופי הפוך ושונה לגמרי, באופן שחושבים: איך יתכן כי דווקא השקט הזה נשא אישה רועשת ודברנית כ"כ, או איך אישה כל כך חסרת ביטחון נישאה לאדם כל כך שתלטן, ואין זאת כי אם יד השם בדבר לזווג את הנשמה עם חציה האבוד, שכל אחד מבני הזוג יתחייב לעבוד ולתקן את הדרוש תיקון בעצמו ע"י ההתחככות המתמדת בבן זוגו – זוהי מעבדת התיקונים שהקב"ה הכין בסטארט אפ שלו…

במידה והאדם היה ממשיך לחיות ללא השיוף המתמיד הזה חייו היו נוחים יותר ושקטים יותר, אך האם היה מגיע אל היכולות הנפשיות והעבודה העצמית העמוקה אליה נדרש?

במגילת רות, האקטואלית כעת, מסופר שנעמי הצדקת, בשובה ריקנית אל ארץ יהודה בליווי כלותיה האלמנות, היא פונה אליהן, משכנעת אותן לחזור לבית אביהן ולהינשא מחדש, והיא מברכת אותן: "ומצאן מנוחה אישה בית אשה" (רות א, ט). במדרש רות רבה מפרשים על פסוק זה: "שאין לאישה קורת רוח אלא בבית בעלה".

חז"ל הקדושים בירידתם אל נבכי הנפש יודעים לפסוק שגם אם טוב לאישה בחייה ונראה כי לא חסר לה דבר, קורת רוח אמיתית, את זה תמצא אך ורק בבית אישה.

ואת זה לא תוכלי לבדוק, עד שתנסי:))

ואולי תופתעי עד מאד כשתיווכחי שבן זוגך לעתיד הוא טיפוס לוגיקן וייחודי ושואף חרות אף יותר ממך;)

כמובן, שיתכן שלכל אחת ואחד יהיו צרכים אחרים שיהיו צריכים להיות ברורים לה ולבן זוגה מראש, וגם תוך כדי תנועה, כמו: זמנים להתאווררות, קצב ילודה מתאים, עזרה מותאמת בארגון וטיפול בילדים ובבית, שותפות באחריות ובמטלות עם בן הזוג וכדומה.

לסיום, ברצוני להאיר את המשפט האחרון שבו בחרת לסיים: "אני מתאהבת ברעיון החיצוני של החתונה והילדים, מתאהבת בלהתאהב, אבל לא באמת מסוגלת או בנויה לזה" , ואני שומעת במשפט שאיתו בחרת לסיים פתח לרצון של חיים משותפים, יחד עם חשש. חשש אמיתי שצרכיך יכובדו, על ידך ועל ידי שותפך לחיים, שתוכלי להמשיך להתמלא ולהאיר את עצמך ואת סביבתך.

אני שואלת בזהירות, כהצעה, האם השאלה שבחרת ככותרת עבור פנייתך אינה בדווקא השאלה שבוערת בך, שכן אין לי ספק שידע השקפתי ואמוני יש לך בלי סוף, אלא אולי השאלה היא – האם אני מסוגלת?

ואני רוצה להציע לך שאולי תשקלי למצוא אשת מקצוע שתלווה אותך במסע הזה, שתוכלי לשטוח את חששותיך, להבין מה עומד בבסיסם, לחשוב על מענים מתאימים עבורך ולחשוב על פתרונות בשעת צורך.

כל עוד אינך חווה את הרצון להינשא, ואף להיפך, יש בך רתיעה ואולי אפילו סלידה מצעד כזה, אין זה נכון להינשא.

את מתארת מצד אחד חיים מאושרים וטובים שאת חיה, ומצד שני שאלות לא פתורות שמנקרות בך, חששות לגבי העתיד ורתיעה מנישואין, אשת מקצוע תוכל לעזור לך בכך, אך ורק במידה ואת מעוניינת בכך.

מברכת אותך שתמצאי את הדרך המתאימה והייחודית שלך.

ותמלאי את ייעודך בשלמות מתוך סיפוק ושמחה!

ותמיד תמיד תוכלי לפנות לבוראך אוהבך, ולהתפלל שיאיר את עיניך, ויזכה אותך לעשות רצונך כרצונו,

מאמינה בך וביכולות הנדירות שלך!

גיטי

 

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

2 תגובות

  1. רווקה מאושרת לשעבר שהיום נשואה באושר אינסופי ונצחי הגיב:

    זו שאלה מדהימה ותשובה עוד יותר מדהימה.
    כל כך התחברתי. ממש לכל מילה.

  2. עוד נקודה למחשבה,
    דמייני אותך היום בגיל 60, מדענית מוצלחת, קריירה , פרנסה, ביידיך 20 שפות, למדת מס' תחומים, אך אינך נשואה ועדיין לבד, עברת את גיל הפוריות.
    אם יש לך תחושת החמצה, אז כדאי לך לנסות לעזור לעצמך למצוא את ייעודך, בכל ניסיון ייתכן ותופתעי לטובה .
    אך אם אין בך שום תחושת החמצה … אז אולי תמשיכי ככה …
    מהיכרות בעבודתי עם הרבה נשים קרייריסטיות ללא ילדים, הם ממש אוכלות את הלב על הבדידות ועל חוסר היכולת לשנות את ההחלטות שלהן מן העבר.
    בהצלחה רבה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

מה הייעוד שלי כשאני נשוי למתמודדת נפש?
אני מנסה להבין מה הייעוד של אדם שנשוי למישהי עם מחלה נפשית חמורה. ברור לי שהיעוד של כאלו נישואין אחרת מהרגיל. אני יודעת שלדוד המלך היה שאלה על מה הייעוד של שיגעון, אני לא יודע מה התשובה. קשה לי מאד ואני מנסה למצוא עוגן של ייעוד שיעזור לי. כשזה חמור...
איך לפתח את הקשר ביננו מחדש?
קראתי כאן באתר 2 פניות אחת בנושא המענה הרגשי מבעלי – רבקי ענתה והמליצה שהמענה הרגשי יהיה באחריות עצמי כלומר לעזור לעצמי ולא להיות תלותית בבעלי. אך אני מרגישה שאם דברים שכל כך חשובים לי אני לא יכולה להגיע אליו ולדבר איתו אז מה נשאר לי לחיות איתו? רק דברים...
אשתי מאשימה מתלוננת ומגדפת אותי
אני נשוי כ-10 שנים, ויש לנו 3 ילדים, והמצב הזוגי בכי רע. אשתי מרבה להתלונן מידי יום ואף פעם אינה מרוצה ממה שאני עושה. כל דבר שאני עושה בשבילה יש לה עליי ביקורת. לדוגמא: אם אני קונה משהו מהמכולת תמיד יש לה הערה למה לא קנית את החברה הזאת והזאת?...
אמא שלי כועסת ומניפולטיבית ואני מפחדת ממנה
מאחר והתייעצתי אתכם בעבר כמה פעמים וזה ממש עזר לי! אני מרגישה בנוח לשאול שוב. אני בת 35 רווקה, גרה עם הורים, הקטנה במשפחה. העיסוק שלי  הוא בייעוץ חינוכי משכך אני מכירה את עולם הנפש מקרוב, וכן הייתי בטיפול תקופה ארוכה, ואני מודעת ומודרכת וכו בשנה קודמת היה לי קושי...
בעלי לא חרדי כמו שרציתי שיהיה
אני ובעלי חוזרים בתשובה הכרנו בשידוך . בעלי דתי לאומי תורני (אברך) ,אני יותר בזרם החרדי גם במראה וגם בהשקפה . כשהכרנו בשיחות שהיו לנו בפגישות היה ברור לשנינו שאני יותר נוטה לזרם חרדי . בעלי הוא מאוד תורני מחמיר קלה כבחמורה שומר עיניים ונגיעה על הנייר בחור מושלם ....
אולי עשיתי טעות כשהתארסתי איתה?
התארסתי בשעה טובה לפני פחות משבוע. מצד אחד, יש לי הרבה על מה להודות. ארוסתי היא בחורה עם לב טוב, יש בינינו תקשורת טובה, פתיחות ומטרות חיים משותפות. היא רוצה באמת להקים בית של תורה, אין פערים מהותיים בהשקפה או באופי ויש בינינו חיבור. אבל מאז האירוסין, מציפות אותי מחשבות...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
הצטרף לסטטוס אקשיבה!
בפייסבוק
תעקבו אחרינו!
דילוג לתוכן