שלום לך.
שאלה נפלאה!
למעשה כל אדם בגיל מסוים בוחן את הדרך בחייו. רוב בני האדם בוחרים את דרכם באופן אינטואיטיבי – הם רואים את העולם של המבוגרים שסביבם ובוחרים מה מתוכו הם אוהבים ומה לא, ומעצבים אינטואיטיבית את השקפת עולמם , מבלי להיות מודעים שהם בוחרים.
אבל יש אנשים שיש להם צורך חזק באותנטיות, בחוויה העמוקה של בחירה. כלומר חשוב להם לעשות את הבחירה בצורה מודעת.
ולכן הם מעבדים את הדרך של עצמם בצורה של בירור שלוקח זמן. זה יפה, בריא וטבעי.
וכל הכבוד שאת מציעה את המחשבות שלך בפני אחרים, זהו מעשה בוגר של חכמה ואמון. עניתי תשובה ארוכה וקצת מורכבת מבחינת המושגים שבה, אני מתנצל מראש, ואין כאן ציפייה לקרוא את הכל בבת אחת ולהתחבר.
ייתכן שלוקח זמן לקרוא ולהתבונן בדברים, כך הם טבעם של דיונים רציניים, וייתכן שנכון להתבונן בתשובה הזו בחלקים.
את שואלת למה להאמין בעצמך?
הרי בני אדם טועים וכל אחד חושב שהוא הכי צודק, אז איך אפשר להסתמך על מה שאת חושבת?
זו שאלה חשובה מאוד, ויש בה עומק ויופי. ואמנם מבחינה רציונלית פשוטה הייתי יכול לומר בפשטות: מה את מציעה? לא להאמין בעצמך? אז למי להאמין? לאחרים? הרי גם הם יכולים לטעות. זוהי טענה פשוטה.
ואני רוצה להסביר מדוע איננה נכונה, ומדוע השאלה שלך עמוקה ונכונה בכל זאת.
'להאמין בעצמך משום שאין ברירה' זו לא חוויה של אמון בעצמך, אלא זו הסתפקות עלובה בכלים חסרי השלמות שבהם ניחנו.
ולעומת זאת החוויה של 'אמון בעצמך' זו חוויה של הסתמכות והישענות על ההכרה הפנימית שלך.
וההישענות הזו על ההכרה בנושאי הטוב והרע נראית לך חסרת בסיס, מפני שהאדם טועה טעויות ערכיות קשות, ועל כן מתברר לנו שהכלי הזה שנקרא ההכרה והאינטואיציה שלנו לא כל כך טוב. ואז גם אם אין ברירה וצריך להישען על השכל שלנו, עדיין אין כאן אמון, ביטחון והישענות. זה גוף השאלה והיא באמת דורשת התבוננות.
ונדמה לי שתוכלי להבין את הסיבה להישענות וביטחון על הדעת שלנו מתוך העובדה הפשוטה שברוב המקרים בני אדם פועלים נכון.
כלומר, רוב בני האדם אוהבים את הטוב ושונאים את הרע.
הייתי מגדיל ואומר שכל בני האדם אוהבים את הטוב ושונאים את הרע , אלא שיש בני אדם שחושבים שהרע הוא טוב והטוב הוא רע.
והמושגים כל כך התעוותו אצלם עד שהם הפכו למהות של רע. ועדיין זהו טוב שהתעוות.
הרי אף אדם, רשע ככל שיהיה, אם נשאל אותו למה אתה עושה את זה? הוא יאמר: כי זה טוב. הוא בטח לא יאמר: אני עושה זאת כי זה רע. כלומר הרוע הוא עיוות של הטוב, אבל הרע הוא לא סיבה ומניע לכלום בנפש האדם.
אבל אין צורך להרחיק כל כך, משום שרוב בני האדם ברוב מעשי חייהם פועלים לטוב.
הם מתלבשים, נוהגים בצד ימין של הכביש, הולכים לעבודה ובונים את העולם.
רובם דואגים לילדים שלהם ולהורים שלהם.
כך שאם נמנה את מספר הפעולות שבהן בני אדם פועלים למען דברים טובים המוסכמים על כולם שהם טובים, נמצא כי רוב האנשים ברוב הזמנים פועלים פעולות טובות.
הדבר הזה משקף את העובדה שהאינטואיציה הבסיסית וההבנה הראשונית ביותר של בני האדם היא הבנה נכונה וטובה.
והנה אמנם, ההבנה האנושית יש בה בעיות ונטייה לעיוות באחוז מסוים,
ולכן דרושה מודעות עצמית, ביקורת עצמית מוסרית ומבחן עצמי מתמיד על מעשינו – האם אנחנו הולכים בדרך טובה או שכרגע הדעת שלנו מעוותת אותנו.
והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא על ידי בני אדם אחרים ועל ידי מסורת. כלומר, לבקש לצרף יותר ויותר נקודות מבט על הטוב והרע.
כאשר אנחנו מרחיבים את נקודת המבט על נושא, נוכל לראות שאחוז הטעות הולך ופוחת ,
במיוחד אם מדובר באנשים שהטוב והרע האמיתיים מטרידים אותם, והם לא עדר שרץ אחד אחרי השני. אנשים מוסריים, עמוקים ואותנטיים, שרואים את עצמם מחויבים אל הטוב בכל מחיר.
זה דבר שבהחלט יכול לתת לנו אינדיקציה האם האינטואיציה שלנו נכונה או מעוותת. ועם הזמן אנחנו לומדים היכן האינטואיציה שלנו נוטה לעיוות, ושם אנחנו לא סומכים עליה.
האפשרות השנייה לדייק את דעתנו היא החכמה, כלומר ההסתמכות על מסורת.
המסורת היא גוף מחשבה של אלפי בני אדם, המעולים והגבוהים שביניהם, המזוקקים והמזוככים שביניהם.
שהרי אלו שאחריהם לא שמרו את דברי הטיפשים והמעוותים אלא את אלו שדבריהם הוכחו במרוצת הדורות. וזו היא ההשלמה השנייה לבעיית אי האפשרות להאמין בעצמך.
אמנם עצם הבחירה במסורת היא עצמה בחירה שנובעת מתוך העצמיות, והיא עצמה מעשה אותנטי של הסתמכות על עצמנו.
אבל זו רק בחירה ראשונית ולא הישענות של חיים שלמים. החיים המלאים של 'אמון בעצמך' נובעים מהישענות על השכל והתבונה האישיים בצירוף המסורת,
שהיא מחשבה של רבים, טובים וחכמים.
ואכן יש להשתדל להבין, לחבר, לעבד ולעכל היטב את חכמת הדורות לעומק, באופן שתיווצר סינתזה עמוקה בין התבונה האישית לבין התבונה הקולקטיבית המסורתית.
אמנם לא חייבים חיבור מלא, אבל ככל שתהיה סינתזה כזו, כך האמון והביטחון האינטלקטואלי הפנימי גובר.
מקווה שהועלתי
יוסף