אני בחיפוש עמוק כמו אחוז גדול מבני האדם על מהות החיים, משמעות החיים, מה מיוחד בי שאין באחר. ובעיקר על קונפליקט פנימי בין התשוקה לכישרון .
יש אינסוף ספרים, מאמרים, הרצאות פודקאסטים שטוענים במשותף "שהאדם יכול לזהות את כישרונו הייחודי / שליחותו לפי הדברים הבאים: 1. מה בא לך בטבעי. 2. מה אנשים מתייעצים איתך על. 3. ממה אתה נהנה ממנו הכי הרבה, איפה אתה מרגיש שהזמן נעצר כשאתה עוסק בזה? 4. מה כואב לך בעולם? כלומר איפה אתה מרגיש צורך עצום לתקן. להביע דעה וכו' שם תמצא את שליחותך" אישית, עייפתי מקלישאות אלה שכן זה הרבה יותר עמוק ונראה שאני נתקלת בסיטואציה שמעטים נתקלים בה.
למעשה י שלי כישרונים אך את רובם אני מתעבת. לצורך העניין אני טובה בטכנולוגיה אך שונאת טכנולוגיה. אנשים לא מתייעצים איתי על התשוקה הכי חזקה שלי שהיא מוזיקה. . כשאני עוסקת בזה הזמן בהחלט נעצר, אך אין איזה רצון עז " לשנות את העולם איתו, לתקן, לעבור בזה למען האחרים" כמו שנוהגין הפסיכולוגים וכן בצורת החסידות לומר , אל תסתכל מה העולם נותן לך אלא מה אתה נותן לו. אז אצלי זה אפסי . המוזיקה היא בשבילי כי זה הדבר שהכי משמח אותי. תשוקה עזה שאין לי הסבר. יחד עם זאת יש אמונה עזה וחזקה שאלוהים לא רוצה שאעסוק בזה . אני אמנם יודעת לשיר, יוצרות ממני כל הזמן מנגינות אינטואיטיביות לא מלאות אלא קצרות מאוד כל פעם משהו חדש מהרגש ובכל זאת משהו עמוק מאמין שאלוהים לא רוצה בזה כי בעיני זה לא כישרון מזוקילי אלא תשוקה עזה. יש רגש עצום שרוצה לתרגם את זה לצלילים אך בפועל יש פער עצום בין היכולת הטכנית לבין "הרגש המוזיקלי" אין כאן עניין של לקחת לימודים וכו' יש פשוט אמונה חזקה שהבורא רוצה שאעסוק במה שאני מתעבת נורא. שכן אלמלא היה לי בזה שליחות אז ה היה מגיע אלי מרצוני או לא, שכן לא ניתן לברוח משליחותינו, יחד עם זאת בגלל האבל שלי שהבורא לא רוצה בזה במילא אין לי טעם לחיים, גם אם אדמיין את עצמי עוסקת רק במוזיקה אין לי טעם לחיים אף פעם לא היה לי, יש בי עצבות עמוקה מאוד , כעס על התנהלות העולם , חוקי האנושיות שימורים קבעו, על אלוהים בעיקר שאמור לנהל את העולם בצדק. יש לי כישרון אחרים באומנות כמו קולנוע ואני טובה בה מאוד אך שוב מתעבת מאוד, יש בי צער עצום שאיני במקומי ולא משנה מה יש תחושה שאני יצירה לבטלה, כל נסיון לקחת טיפול כזה או אחר לא ירפא את הכאב, את התחושה וההוכחה שאלוהים לא רוצה לתת לי את מה שאני הכי חושקת לו. פשוט לנגן . בלי קהל בלי פידבקים בלי אף אחד בעולם אני והצלילים, הפרדוקס הוא שהמוזיקה היא זו שהכי מחברת אותי לאלוהים ויחד עם זאת זה לא כישרון שהוא מספיק כדי פשוט לנגן .
אני חיה במחשבות אובדניות יומם ולילי .מידי פעם לוקחת כלי נגינה כדי לנגן את נשמתי אך שוב הפער העצום בין הרגש ליכולות.
זה שורף אותי מבפנים וטוב לי מותי מחיי אלמלא המוזיקה, אני מוכנה לוותר על קיום הנשמה שלי, על חיי העולם הבא רק כדי לנגן ועדיין האמונה הזו חזקה ממני .