שלום לך

ניכר שאת שואלת מדם ליבך, הצעקה שלך היא צעקה כנה שאין לה באמת תשובה אנושית, והאמת שצריך להפנות את הזעקה הזו כלפי שמים. אני אנסה לתת כאן מענה מועט כפי הבנתי, ומקווה שיהיה לתועלת.

הכאב העיקרי שלך הוא שאין צדק, ושאנחנו כעם ישראל נידונו לסבל שהוא לכאורה בלתי מוצדק, זהו באמת כאב עצום שאין כמותו ובעיקר חוסר הצדק שבכך, זהו דבר מורגש שנשאל כבר רבות על ידי דוד המלך והנביאים, וכל דורות ישראל בצורות שונות. את בעיית הצדק מול ה' לא אפתור כרגע, אבל יש לדבר כמה גישות במחשבת עם ישראל. בתורה נכתב הרבה שהעוונות הם הסיבה לסבל, אבל יש מקומות שההסבר הזה לא מספיק, כמו למשל גלות מצרים. פעמים רבות הקב"ה מבקש לנסות את האדם והסבל הוא גם ניסיון, הנחייה שמאפשרת לנו לעמוד על משמעות קיומנו. לאחר השואה קמו גם גישות שגם זה לא מספיק, ויש סבל שאיננו מסוגלים להסביר אותו בשכל אנוש, ושהקב"ה נתן גם כחלק מהחירות של האדם כוח להרע לפחות עד לגבול מסויים. ויש סמך לגישה זו בספר איוב.

מה שאני רוצה לגעת בו יותר זה את חוסר המשמעות של הסבל, את התחושה שלך שהסבל הוא תוצאה של כאוס, של אי סדר ואי צדק ולכן זה מעמעם בכלל את תחושת המשמעות שלך, ואני רוצה לומר לך שבמידה רבה זה בדיוק הפוך, כי לסבל של עם ישראל כמו לסבל בכלל יש משמעות, במידה רבה הסבל הוא נגזרת של משמעות, אין משמעות בלי סבל, הסבל מזקק את האדם למי שהוא. ובאמת מושג הסבל הוא מושג השייך רק באדם, לחיה יכול להיות כאב, אבל הסבל הוא דבר אנושי, כי הוא כרוך בכך שהתודעה שלנו מבקשת ומאמינה בטוב, וזה שיש רוע נתפס בעינינו כפער מוסרי ורוחני בלתי נסבל, וזהו שורש הסבל.

נכון שבעולם אידאלי לא היינו אמורים לסבול, וזה שורש התקווה שלנו, שה' הוא טוב ובסוף רוצה רק בטובתנו, ואנו מאמינים שהכל לטובה והכל מוביל לטוב, אבל בעולם המציאות הסבל מאפשר משמעות, פעמים רבות אנו מוצאים שבכדי להיות ערני למשמעות קיומנו אנו זקוקים לאתגר. החיים עצמם נוטים לשקוע בתוך עצמם ולאבד את הקשר שלהם עם מה שמעבר, עם הממד שמאפשר לחיינו להיות יותר מאשר עובדה יבשה, ולהשתייך למשהו גבוה.

ובאמת, העיקרון הזה בנוגע לעם ישראל מפורש בעמוס "כי אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם", הרי שככל שאתה קרוב לאלוקים, ככל שהנך בעל משמעות בעולם, הרי שזו סיבה, אמנם פרדוכסלית אך בלתי נמנעת, שתיבחן על המעשים שלך יותר בחדות.

אפשר לראות את זה אפילו כחוקיות עמוקה שנמצאת בעולם, שכאשר אדם או עם לא שם לב למשמעות חייו, הוא לא מסוגל בסופו של דבר לראות את התמונה הנכונה של מה שקורה סביבו, העיוורון מכה אותו ואז הוא נופל שדוד. וכך אמר ה' לישעיה "השמן לב העם הזה ועיניו השע, לבל יראה בעינו ובאזניו ישמע", כי העם נמצא במצב של שפלות מוסרית ועונשו יהיה שהלב שלו יאטם עד לחורבן חלילה.

זו גם נקודה שנוגעת לכאב הספציפי על מה שקרה מאז שמחת תורה תשפ"ד, אמנם אני לא חושב שחלילה זה המצב בדורנו, שה' מרדים אותנו כי זה כבר מצב אבוד, להיפך, אני חושב שמה שאירע בשמחת תורה היה תרגיל מאוד משמעותי דווקא בהתעוררות, אבל אין ספק שהיינו בתרדמת עמוקה על כדי עיוורון, ואולי, מכה מסויימת גם אם כואבת מאוד כבר היתה בלתי נמנעת. אני לא מנסה להפוך את זה למשהו מאוד מדוייק, כי אני לא אומר לך דברים ודאיים, כל אחד יכול לפרש את המציאות, אבל צריך קשב למה שקורה כדי להבין שיש כאן גם צדדים חיוביים, עם כל הכאב על מה שקרה. אף אחד לא רוצה לחשוב אם זה לא היה קורה איפה היינו בעוד כמה שנים של שינה מצידנו והתחמשות של כל האויבים מסביב..

בנוסף, אני רוצה לחדד נקודה חשובה שקשורה דווקא לתקופתנו. עם ישראל עבר הרבה סבל, אך דווקא בעידן שלנו אנחנו נמצאים בעידן של רווחה ושפע, ובעיני זה אומר גם משהו חשוב מבחינה רוחנית, שהקב"ה לא רוצה שנעבוד אותו מתוך סבל, אלא דווקא נלמד איך להתקרב אליו מתוך כל עושר החיים שיש לנו. אבל עידן השפע יש בו את אותה בעיה של אובדן משמעות והתבהמות, ולפעמים כשאנחנו נופלים בזה בא פתאום סבל אדיר ומתפרץ עלינו.

ובכל מקרה אני בהחלט סבור שכל הסבל הזה לא אומר שאת צריכה לחיות בתודעת סבל תמידית, הקב"ה אינו מבקש את זה. הסבל נועד ללמד אותנו לחיות בערנות מתוך שפע ורווחה. דווקא בתקופה זו, הקדוש ברוך הוא נתן לנו משהו שלסבים שלנו לא היה, חיי שפע וללא שעבוד לעמים אחרים. יש דעה בגמרא שאלו הם ימות המשיח. (בלי להיכנס בהכרח לויכוח הפוליטי וההשקפתי מה הגדרת המצב בימינו), איך שאני תופס את זה שה רוצה שנצא מתודעת הסבל המתמיד הזה ונבין שלא תמיד העתיד צופן רע, להיפך, נבטח בו שיתן לנו טוב, כי זו מהות הביטחון האמיתי, והאמת שאנחנו זוכים לראות בתקופות שלנו הרבה יותר השגחה על עם ישראל מאשר בעבר הקרוב והרחוק, במלחמות ובהרבה היבטים, יש לנו את הברכה המיוחדת שה' העניק לארץ ישראל שתוקפה אינו פג לעולם. ויהי רצון שלא נצטרך ולא נדע עוד סבל, לא פרטי ולא כללי.

אני כן רוצה לשים כמה הסתייגויות מחלק מדברייך, להבנתי אשלייה מסויימת בכך שאת רואה חיים טובים של אחרים, את הצרות שלהם הם לא מעלים לרוב לרשתות ואני חושב שלבסוף העולם מלא גם בסבל עם כל הטוב שקיים וזה לא קשור תמיד לעם זה או אחר. הדבר גם ידוע שתופעה זו של התחושה שאצל אחרים הכל טוב ורק אצלי לא, היא דבר שמועצם מאוד אצל מי שנוכח רבות ברשתות החברתיות.

בנוסף, יש את המועקה והכאב האישי שלך, שאת מדברת עליו בשאלה אבל לא מרחיבה בו, הכאב הזה בוודאי משפיע על ראיית עולמך, וזה דבר שראוי לתת עליו את הדעת בפני עצמו, אבל אולי כדאי לך להתבונן עליו גם כן מהפרספקטיבה שנתתי כאן. בכל מקרה, הוא לא קשור בהכרח בנושא שהכי מציק לך כאן, שזהו הסבל ותודעת הסבל שעם ישראל חי בו. ואולי כן כדאי לעשות הפרדה בין סבל אישי בנסיבות מסויימות (שכמובן כדאי לטפל בו ככל האפשר), לבין הסבל של עם ישראל שהוא משהו הרבה יותר רחב.

בברכה ובתקווה לצמיחת גאולה במהרה

אריה מ.