שלום לך
אתה מציב בשאלתך כאב עמוק מאוד, שאין לי ספק שהוא כאבם של רבים. אתה מציג אותו גם בצורה פיוטית וניכר מתוך הדברים כי הדבר נוגע עד לעומק נפשך. אני כותב את התשובה מתוך כבוד עצום לכאב הזה, ומתוך תקוה כנה כי תמצא את הדרך לחוות מחדש את טוב החיים ואת היותם בעלי משמעות.
בדומה קצת לקוהלת שמספר על נסיונותיו בתחומי חיים רבים ועל חוסר התוחלת שבהם, גם אתה מספר על בריחות של אנשים אל עיסוקים שונים, ואף נראה שהנך רומז לכך כי גם הרוחניות נתפסת בעיניך כעוד סוג מתוחכם של בריחה.
הכוח של שאלה זו הוא מאוד גדול, כי הוא כביכול מרוקן ממשמעות את כל מה שיש, כולל לכאורה היהדות, המצוות, מעשים טובים, קשר עם הקב"ה, קשר עמוק עם בני אדם וכל דבר שנחשב בעיני אדם דתי (ולא דתי) למה שמשמעותי בחייו וגדול מחייו שלו. תחושת חוסר המשמעות, או הריק הקיומי , משתלטת כביכול על כל הדברים שהיו אמורים לספק משמעות, אבל בפועל, לסובייקט השואל, לאדם ברגע מסויים ובנקודה מסויימת זה לא מדבר. מה אפשר אם כן להשיב על כך?
אנסה כן להשיב על כך, אבל תחילה אבקש לומר שאנסה ללכת בכמה כיוונים, במטרה שאולי אחד מהם כן יועיל לך ואולי לאנשים נוספים שחשים כמותך, ואולי לכל אחד ברגעים שכאלו.
ראשית אנסה להבין את השורש הקיומי של השאלה הזו, ולמה היא באה? ואולי דרך הבנת המחלה נדע גם להבחין ברפואה. לאחר מכן ארצה לעמוד על הסיבות הנפשיות והמנטליות שמובילות למצוקה הזו פעמים רבות. ושלישית ארצה גם להציע מענים פרקטיים שאולי ידברו אליך.
כדאי לדעת, שאותו ריק קיומי שעליו אתה מדבר אינו דבר שהיה נפוץ בדורות עברו. יש שיאמרו בגלל שהם היו בבחינת "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר", אבל וויקטור פרנקל ניתח זאת לעומק וכתב שהריק הקיומי הוא תופעה שמתגברת והולכת בעולם המערבי המודרני, ככל שאנשים הם אינדיבידואלים שאינם מרגישים מחוייבות אינטואיטיבית לדבר מה גדול מחייהם, שלרוב זה דת, לאום, ודברים מסוג זה שבעבר האדם הרגיש באופן פשוט שהם גדולים מחייו ושחייו כרוכים בהם. כך תחושת המשמעות יורדת והריק הקיומי מתחיל להעיק. ניתן לומר זאת כך; חווית המשמעות לא היתה בעבר חוויה נרכשת אלא חווית חיים פשוטה. אדם לא הרגיש שהוא רוצה להיות דתי כי הדת מספקת לו משמעות, אלא הוא דתי כי יש אלוקים ויש מציאות שגדולה מחייו שלו והוא מחוייב לה, היא חייו, מתוך יחס זה נבעה תחושת המשמעות באופן טבעי. האמת קדמה למשמעות, והמשמעות היתה נגזרת טבעית שלה. פרנקל עומד על כך שאדם אינו יכול לחפש ולמצוא משמעות כמו שמחפשים משהו ומוצאים, אלא אדם עומד על משמעות חייו באופן בלתי אמצעי מתוך התחושה האותנטית כי יש לחייו משמעות, משמעות היא דבר המוטל על האדם מבחוץ ואינה חוויה סובייקטיבית שמתחילה מה"אני".
שאלת משמעות החיים כשלעצמה נשאלת בעצם מתוך נקודת מוצא סובייקטיבית, האדם שעומד בעולם חף מזהויות, חף מהקשר, לא מחויב לדבר כביכול ואז שואל את עצמו אז בעצם למה כל זה. ואדם אכן זקוק למשמעות כי הוא יצור שחי על בסיסה. התודעה העצמית של האדם דורשת ממנו כל הזמן להצדיק את סיבת קיומו. וכשאדם ער לכך בחריפות ואכן אינו מטשטש את זה בסמי בריחה שונים ומשונים הדבר יכול לכאוב עד מוות, לרוקן כל טעם מחייו. לרוב מדובר באנשים שאפשר לקרוא להם רגישים רוחנית, שהסנסור הרוחני שלהם גבוה מהשאר.
לא תמיד מדובר באדם שבאמת חף מזהויות, זו פשוט עמדה נפשית שנפוצה מאוד בדורותנו, גם אדם שגדל בבית מסויים עם הרבה זהות לא בהכרח חש באופן טבעי ופנימי מחובר לזהות הזו והוא מוצא את עצמו ברגעי התבוננות או בעמידה על דעתו שוב ריק מכל שייכות למשהו באמת, ריק מכל התקשרות שקודמת לסובייקט הבודד והחשוף, והוא שואל את השאלה אם כן למה זה אנוכי. אין כאן האשמה של אדם מסויים משום שמדובר בהוויה שאנו חיים בה, שיש מי שקרא לה חיים אסתטיים. החיים האסתטיים הם חיים שממוקדים באני, שנקודת המוצא שלהם היא החוויה והתחושה שלי, האדם האסתטי חותר כל העת לטובת עצמו המיידית, זאת בשונה מחיים אתיים ודתיים שנקודת המוצא שלהם היא היראה מפני דבר גבוה ממני, ההבנה שנמצאת בבסיס החיים ממש, שחיי נושאים משהו שגדול מהם, שאין לי זכות ורשות להתעלם ממנו משום שהוא מכונן את עצם חיי.
ביהדות זהו באמת מושג היראה, שנקראת ראשית, משום שהיא בונה את המרחב שבתוכו אפשר להיות אדם של ממש. זה לא כי בלי הפחד אדם לא יעשה טוב, זה מושג היראה הנמוך, אבל מושג היראה העמוק היא עצם היחס והמחוייבות של האדם לאמת, שיש לאדם ברית עם האמת, שהקיום של ה' והמחוייבות אליו אינם דבר שאני מוכן לפתוח, אלא הם בסיס חיי ומתוכם אני רואה את החיים. אנו רואים שהתורה מבקשת לקשר אותנו לקב"ה ולערכים הנכונים באמצעות ברית שתמיד יש מקום לחדש אותה, כי הברית מכניסה אותי לבפנים, אינה רק מחוייבות הכפויה מלמעלה, דבר שהוא בכפיה שרירותית לא יוכל מעולם לחבר אותי באופן העמוק, אבל כשאני בברית אני מצד אחד נכנס בברית כאדם, כמי שבוחר בדרך הזו, אך מצד שני הוויית הברית יוצרת מצב בו אני תמיד חש שהדבר אינו נתון לבחירה מתמדת אלא הוא חלק אחד עם חיי עצמם כי גם הכרעתי לראות אותו ככזה.
הרעיון של הברית אינו הרעיון של הסכם, אלא הבחירה להיות בתוך מצב שלא אני הוא המכונן אותו אלא הוא המכונן אותי. כפי שאנו מתייחסים גם לברית הנישואין. לכן ברית הנישואין היא כה חזקה כי היא מכניסה אותנו לתוך מרחב של שייכות שגם אם אנו מקבלים אותה על עצמנו מבחירה היא יוצרת מצב בו אני חלק ממשהו, חלק מהמערכת שנבנתה על ידינו, עד שזה חלק מחיי ומזהותי. אני כבר לא קם בבוקר ושואל כל יום האם היא אשתי? היותה עמי זה חלק מהעובדתיות של חיי.
אני חושב שהתפוררות הנישואין בדורותינו בעולם הכללי קשורים בהרבה להעדרה של הברית, למחשבה שהאינדיבידואליזם הוא תכונה שראויה לטיפוח ושמיטב החיים שאדם חי הם היותו מממש את עצמו באופן המיטבי והשותפות עם אחרים יכולה לפעמים לעזור בכך אבל לרוב היא נמצאת בסוף כמפריעה למימוש העצמי המלא. הבעיה היא שבסוף מתברר שהגישה הזו כורתת את הענף עליו היא יושבת, כי הטעם שהחיים מפיקים מתפוגג, כי המושגים שהפכו את החיים למשמעותיים, שאפשרו לאדם באופן טבעי להקריב את חייו למענם כי הוא תפס אותם באופן פשוט כדבר גדול מהחיים האישיים שלו ושכל החיים שלו יושבים עליהם, גם הם כבר איבדו מתוקפם.
השאלה היא מה עושים כשבאמת אדם כבר נולד לתוך מצב כזה, האם יכולה לשוב אליו תחושת המשמעות הטבעית? האם ניתוח זה אומר משהו מעבר לרעיון היסטורי נפלא? הרי מדובר בך, מדובר באנשים ממשיים שחווים כך עכשיו ומה אומר להם? אחד מהמיוחדים שבחכמי אומות העולם, סרן קירקגור, כתב על כך ספר עב כרס שבו הציג את האבסורדיות ואת אי העקיבות שבחיים האסתטיים, והאמין שניתן לבצע את המעבר מסוג חיים זה לחיים של מחוייבות מוסרית ודתית, אך סבר שמדובר בסוג של "קפיצה", קפיצת אמונה, כי באמת מדובר בעמדת חיים שונה לחלוטין, אך אני חושב שבאמצעות שימוש במושג הברית לא חייב לראות את הצעד הזה כקפיצה מוחלטת, אלא כסוג של הכרעה להיות בתוך הדבר, כי יש לי אמון בו, זהו באמת נושא כללי הקשור גם לאמונה ואמון, האמון הזה, הוא לא לסמוך ב100% רק על השליטה שלי, ולדעת שבחיים ישנם משתנים רבים ואני שם את עצמי ונוטע אמון ומתוך האמון צומחים דברים, בדיוק כפי שכשהאיכר זורע את אדמתו ומצפה שתגדל היטב, אך אם ימשמש כל העת בזרע המסכן שזרע לא יצא מכך דבר. רבי נחמן קרא לאמונה "כח המגדל וכח הצומח", האמונה היא האמון בחיים, המוכנות להבין כי לחיים יש דינמיקה שהיא מעבר לך אבל גם אתה הנך שותף לה, אך אינך יכול לשלוט בה, האמון הוא בעצם ההסכמה לחיות מתוך מבט זה על העולם. ומבט זה הוא המאפשר להצמיח אותם, לפתוח את צינורות החיים שבחיינו ולחוות את החיים באופן משמעותי.
אך באוירה צינית קשה עד בלתי אפשרי שתצמח תפילה, שיצמחו תקוה ואמונה שיגרמו לחוות את החיים כבעלי משמעות. אם תחשוב על משל זה של הזרע באדמה, ותחשוב כך על חייך, אולי תגלה בעצם שזו האמת לאמיתה, ולא אותה אמת של ניפוץ הבלון שאתה מחזיק בה היום.
אני חש שבכל אחד מאיתנו יש רגעים כאלו ורגעים כאלו, לא מדובר באמת בדבר חד משמעי, ואף לא מדובר בשאלת הצדיק והרשע הבינרית, אדם יכול לחוש את העדר המשמעות, את החיים כאותה בועת סבון יפהפיה ומתנפצת שתארת, גם אם הוא שומר את כל מצוות התורה. היראה עליה מדובר קשורה גם לחיבור רגשי לעולם, לאלוקים, למסורת שעליה אדם גדל ובה הוא מאמין, למעשים הטובים, לחברה ולמשפחה שסביבו שהיא מקנה לו דרך של אמת והמשכיות בחייו. שאלת משמעות החיים היא באמת שאלה של זרות וניכור לחיים אל מול חיבור אליהם, כאשר אדם לא מרגיש "באמת" שייך לדבר, הוא בראש ובראשונה לא מחובר לאלוקים אך גם לכל הרבדים הנותנים משמעות כמו מחוייבות לדת, לאום ומשפחה, וגם אם בחיצוניות יש לו את כל אלו, הוא יכול לפתע לגלות שכל אלו הם מעטה חיצוני ואינם באמת משהו שהוא מחובר אליו.
אפשר להסיק מכך כמה מסקנות, גם מבחינה נפשית ומנטלית יש דפוסים חזקים מאוד שמאפיינים את חווית חוסר המשמעות, קודמים לה או נולדים מתוכה, גם הקושי של האוירה הצינית שלא מאפשרת בכלל שום התפתחות של אמון. ספקנות יתר וסוג של אובססיה שמבקשת לדעת הכל מאה אחוז לפני שנענים לכל תהליך גם הם גידולי הפרא המנטליים המקשים על גיבוש תחושת משמעות, ואז, כאשר דפוסים מנטליים כאלו קיימים, קשה מאוד להתקרב בכלל למקום הזה של חיבור. תמיד הדבר כך הוא, המחשבות הופכות לבסוף לרגשות, וכשהן הופכות לרגשות ולתחושות הרבה יותר קשה לשנות אותם, ואז בסוף עצם זה שכך אני חווה וחש ומרגיש זה כבר חוויית חיים שלמה שנדמית לרגע לאמת מוחלטת, היא כבר לא נחווית רק כמחשבה. אני חושב שאצלך, וכאן זה יהיה לשבחך, הגם שישנה חוויה חזקה של חוסר משמעות היא מציקה וכואבת לך, והכאב הזה עצמו הוא סימן לכך שהצורך במשמעות מקנן אצלך חזק ולא הפכת לציני שכבר מוותר על תחושת המשמעות וזהו, מקבל את עובדת החיים הריקה … ודווקא זה אולי יהיה שער לעבוד איתו, כי אם אתה זקוק למשמעות ומחפש אותה, אולי תסכים בסופו של דבר להשיל את מעטה הציניות ולנסות באמת "לקפוץ" את קפיצת האמון הזו, שאולי לאנשים פשוטים ופחות מתוחכמים היא קלה בהרבה. (ואינני חושב שהם משלים את עצמם, הם פשוט לא איבדו את היחס האינטואיטיבי לחיים כמו שהאדם המתוחכם מאבד את זה בקלות.)
אבל אני מניח שתשאל איך אני, לצורך העניין אדם שהציניות היא חלק מאופיו (בהנחה שכך..) איך אני הופך לאדם אחר? איך אני לפתע "משיל" את הציניות, את העדר החיבור שאני חווה, הרי אינני יכול לשקר על עצמי? אני חושב שהדבר הראשון הוא לומר לעצמך לרגע לעצור מהשכנוע העצמי שלך, רגע, אני מתהדר בתואר מבקש האמת, הציניקן המושבע, שיודע איך לדקור את הסיכה בדיוק במקום הנכון ולפוצץ את כל בלון הרהב של החיים המדומיינים, אולי אסכים לרגע לנסות לחשוב שזו לא האמת, שראיית החיים הזו אין ממנה מוצא, וזה לא אומר שעכשיו אני צריך לקבל על עצמי רעיונות שאינני מסכים להם, אבל כן להסכים ללכת בעולם עם חווייה כזו שאני בעיקר חי לא בשביל לממש את עצמי או להנות מחיי, לחיות חיים יפים וכדו', אלא בכדי לשרת את הקב"ה, את עולמו, את עולמם של בני האדם. כל היופי והטעם שבעולם אינם אלא בועת סבון נוצצת, יופי, אבל אולי לא זה נקודת המיקוד של חיי, אולי לב החיים זה היכולת שלי אף לעמול, להזיע ולעבוד קשה בכדי שלעולם יהיה טוב יותר כתוצאה מעבודתי, כדי שחיי אנשים סביבי יהיו יותר טובים ופחות סובלים אשפר את חייהם באותו מובן שכשרונותי נותנים לי? אולי בכלל כדי שיבואו חיים לעולם אביא ילדים עם אשה אשר אהבתי ואגדל אותם לתוך מציאות של אור ושל חום שאני יכול להעניק, ומה תהיה משמעות חייהם של אלו שיבוא? גם הם לאותה מטרה בדיוק, כדי להרבות חיי טוב בעולם, אינני צריך להעסיק את עצמי במטרה הסופית, שאותה רק אלוקים יודע, אבל אני יודע שבחיי ובכוחי אני יכול להביא חיים שהם מוארים יותר מהחיים כפי שאני הכרתי, ולא בגלל שבהכרח אני מבין את התכלית האחרונה שלהם אלא מפני שאני מכבד את החיים ומבין שהם דבר גדול מקיומי האישי, ושקיומי האישי מקבל את כל אורו מתוך השייכות והדבקות בטוב. גם ייאושו של קהלת מהבנת החיים לא ייאשה אותו מעצם משמעותם, מההבנה כי כשהאדם מקבל עליו את החיים כדבר גדול ממנו והוא מכבד את הנחיותיו הוא ימצא את משמעותו מתוכם, לא מחוצה להם "אין טוב כי אם לאכול ולשתות ולהיות לטוב לפני האלהים".
אך מכיוון שהשאלה ששאלת אינה רק שאלה רעיונית ורוחנית, היא במידה רבה רגשית וחווייתית, גם התשובה עליה אינה רק בתחום העמדה העקרונית של החיים אלא צריכה להיות ברמה הרגשית. בכך אגע כעת. גם בעניין הרגשי והנפשי יש נתונים מסויימים, כמו שכליות יתר וניתוק רגשי, חוסר סיפוק ממעשינו, או התמודדות קשה שלנו עם הסביבה, שחווינו משהו בחיים ששבר לנו את האמון וגרם שנהייה ציניים במידה מופרזת, ולפעמים כשמדובר ברקע דתי יש גם את העניין של ריאקציה ממי שאמון כביכול על הדת והאמת והטוב והתגלה כנוכל וכו'. במובן הזה אני חושב, כפי שרמזתי בתחילת התשובה, שהנך רואה את כל אופציות החיים הקיימות כסוגים של בריחה מהדבר המאיים והמפחיד של העדר המשמעות. אבל אפשר לחשוב גם על החוויה החשופה של העדר המשמעות, ובעיקר על האחיזה בה כאמת מוחלטת, כסוג של בריחה, אולי בריחה מהתמודדות עם מה שקורה בעומק הלב באמצעות טענות פילוסופיות? לפעמים כאב עמוק ונסתר אנשים מתוחכמים ומפותחים שכלית נוטים לא מתוך מודעות לעשות רציונליזציה של רגשות, כלומר לתלות את הרגש הכואב בהצדקה שכלית ואז גם להיתלות בה כאמת פילוסופית מוצהרת שכל אדם שאינו אוחז בה בעצם משלה את עצמו.
אז מה בעצם אני מציע בעניין הזה? אני אומר שוב, אם אתה כן עם עצמך ומסוגל לשינוי, נסה לחשוב על כך באופן בלתי משוחד האם קיימות סיבות בחייך שמעודדות את התחושה הזו. אינני אומר לך ללכת לפסיכולוג, אינני מכיר ואינני יודע אם זה באמת הדבר שהנך זקוק לו, אולי באמת אתה צריך לחפש דווקא מישור של הבראה במובן הרוחני ולא הרגשי, אבל אני חושב שלא כדאי שתשלול זאת על הסף, אנו חושבים שאנו חכמים ולעתים אנו בוטחים מידי בכוחו של השכל, אבל נפשנו יכולה להערים עלינו ולהפוך את השכל לכלי שרת בידיה. אם אתה מצליח להזדהות עם זה אז אולי הביטחון בכוחו של השכל דווקא הוא עניין שדורש עבודה פנימית, שאני בספק אם הנך מוכן לה ומקוה שבהחלט כן תהיה מוכן לה.
בנוסף, גם אם אתה אומר שלפעמים עבודה ועיסוקים שונים בחיים הם בריחה, יש אכן מקרים רבים שזו דרך לברוח משעמום החיים המעיק, אבל אני חושב שתחושת משמעות צריכה להיות מגובה במעשים, ואם אתה רוצה להגיע אליה כדאי שתעשה מעשים של טוב, אנשים שעושים טוב בחייהם ומקדמים דברים שהם מאמינים בהם, קל להם לחוות סיפוק של אמת ותחושת משמעות, איני יודע מה אתה עושה בחייך, אבל זה מאוד מומלץ. ולא בשביל לשכוח את השאלה, אלא בכדי לענות עליה תשובה שאינה נמצאת בתחום השכל אלא בתחום החיים הממשיים.
בנוסף, ודווקא כדי לעקוף את החלק הרגשי שאולי יש לך סיפור איתו, ואתה רואה את כל החלק הזה כאשלייתי, אני מציע רעיון שאולי יגרום לך לחיבור, כמדיטציה עמוקה שאינה תלוית רגש, מדיטציית ויפסנה כדוגמה מרכזית, שיכולה לעקוף הרבה מנגנונים של הכחשה ובלבול, אני מכיר אישית אדם שיצא מדיכאון קליני עמוק שחווה במשך תקופה ארוכה, (וגם התקרב ליהדות) שגם היה קשור כנראה לאובדן משמעות, באמצעות תרגול כזה. הכוח של תרגול זה שהוא מלמד אותנו על עצמנו דברים חדשים שאיננו מכירים, אני לא מדבר על אורות רוחניים למרות שיש כאלו שחווים גם דברים כאלו, אבל בעיקר הכוח של זה לעקוף את מנגנוני ההכחשה וההדחקה ולחוות את החיים עצמם בנוכחות, באופן בלתי אמצעי ולא דרך השכל ולא דרך מילים, דמיון או רגש. זה יכול להיות כלי נפלא להתחברות מחודשת לעצמנו, אך גם הוא דורש התמסרות והשקעה רצינית. השלה של תדמיות כאלו ואחרות אולי בכלל כדי להסכים ללכת ולעשות דבר כזה, וגם עבודת התרגול עצמה. לא הייתי מביא לך את זה לולי שהייתי יודע על קיומם של מסגרות כאלו גם בציבור הדתי והחרדי, לדוגמה ארגון "בארות".
אני מקווה שפתחתי לך כיוונים למחשבה ולמעשה, ואין לי ספק שחכמתך תעמוד לך למצוא את הדרך פנימה – אל החיים המשמעותיים.
בברכה
אריה
דלג לתוכן
תגובה אחת
תשובה ארוכה ויפה מאד. לדעתי רוב היהודים כואבים היום (מי מדחיק יותר ומי פחות… אבל לכולנו יש כאב עמוק בלב) זהו צער השכינה, שמתגעגעת לה' כמו אישה שנלקח ממנה בעלה וכל יום שמתקרב החזרה שלו אליה הגעגועים והכאב עליו מתחזקים.
בעזרת ה' בגאולה השלמה לא יהיה יותר כאב