דלג לתוכן
הנה שבועות מתקרב ואני ניצבת שוב פעם מול עצמי האמיתי שלא מחובר לתורה, לא מחובר ללימוד תורה.
אני אישה מאמינה, חרדית, מנסה ככל יכולתי לקיים מצוות קלה כבחמורה. חלקן מתוך יראה, חלקן מתוך הרגל, חלקן מחיבור למצווה, חלקן מחיבור לה' ועל חלקן גם פחות מצליחה להקפיד.
אבל לפני שבועות, כשעם ישראל מתכונן לקבלת התורה, כשכולם מדברים על התורה והלימוד שלה אני מנסה למצוא בעצמי את החיבור, מה אני מעריכה, מה אני אוהבת, כיצד להתחבר לתורה כשלמות, כדבר ה', ולא למצוות מסוימות כמו תפילה, שבת, לשון הרע. ואני אנסה להסביר את הקושי שלי יותר;
היו שנים שניסיתי להאמין ולשכנע את עצמי להוקיר ולהעריך את התורה כי היא מוסרית יותר, אבל ככל שניסיתי לשכנע את עצמי בזה לא הצלחתי. אני מוצאת בעולם מסביבי ערכים שחסרים בתורה (בעיני). גם אם נרצה וגם אם לא הערכים של המערב מחלחלים בנו, (מציק לי מעמד האישה, עבדות, ועוד) .
אז ישנם רבנים שטוענים שהם אינם חסרים והפוך, התורה מובילה לשם והקדימה את המוסר העתיק. אז אולי זאת תשובה שהיתה מניחה את דעתי אם הייתי חיה לפני אלף שנה, אבל היום לא.
גם נסיונות האפולוגטיקה להסביר למה התורה היא כן כזאת לא מתיישבים על דעתי. לי ברור שהתורה דיברה לבני אדם עם סטנדרטים אחרים וקשה לי להחיל את המוסר הזה עלי.
לאחר שנים של ניסיון לשכנוע עצמי לא הצלחתי לשנות את סולם הערכים שלי וגם לא למצוא אותם בתורה וזה מקשה עלי לראות בתורה את המקום המוסרי ואת פסגת השלמות הזאת. למרות שבשכל אני מבינה שה' הוא בורא העולם ובורא המוסר… ברגש זה ממש לא עובד.
גם הניסיון שלי להאמין ולהעריך את התורה מתוך הבנה שהיא משפיעה קדושה על הלומד – לא הוכיח את עצמו.
קשה לי לומר שאני רואה הבדל מיוחד בין אנשים שלומדים תורה לאלו שלא, מאלה ומאלה ישנם כעסנים וענוים, צנועים ורהבתנים, בני זוג טובים וכאלה שלא.
בפרט שמהכרות עם אנשים שהם אולי ת"ח עצומים אבל הם לא אנשים נעימים בלשון המעטה, או כאלה שרק דואגים לכסא שלהם – קשה לי להתחבר לרגש הזה.
ברור שכמו בכל דבר יש דוגמאות לכאן ולכאן ואני מכירה גם ת"ח שאני מעריכה מאדד, אבל האם אני בטוחה שזה בגלל לימוד התורה שלהם? לא. הם פשוט עובדים על עצמם בעוד מישורים ואני לא רואה איך לימוד התורה קשור לזה.
גם כציבור – לכל ציבור יש את החוזקות שלו ולא הייתי אומרת שניכר איזה שינוי. (גם ליטאים מול חסידים שפחות מושקעים כציבור בלימוד תורה, ואפילו מול דתיים או חילונים).
מסביבי יש כאלה שמתחברות לתורה מתוך הבנה שהיא טובה להן באופן אישי (כמו הרבה חוזרים בתשובה שמדברים בהתלהבות על טהרת המשפחה לדוגמה) אבל אני לא מוצאת את הטוב בכל המצוות והיוצאות דופן הן אלו שמקשות עלי להתחבר לתורה כשלמות. אז תגידו שוב, תאמיני שה' יודע מה טוב בשבילך. אני מנסה באמת להאמין, מתוך האמונה הזאת אני מקיימת את המצוות האלה ומקפידה עליהן למרות הקושי בחיבור הרגשי, אבל איך זה יגרום לי לאהבת תורה? (אני מתכוונת כהשאלה – כשמישהו נפטר/עוני/מחלה ואנחנו מאמינים עם כל הכאב שזה לטובתנו , זה עדיין לא הופך את הכאב והקושי לדבר נחשק).
בעבר גם אני הייתי בוכה ומתרגשת בהכנסת ספר תורה, מתפללת שבעלי יהיה רבי עקיבא לפחות. אבל היום אני לא מרגישה את החיבור הזה.
אני מבינה שזה חשוב שילמדו את התורה כדי לשמר אותה, כדי שתעבור מדור לדור ונקיים את המצוות (שבהן אני רואה ערך כאמור מתוך הנסיון שלי להאמין שזה המוסרי, הנכון והטוב וכנראה בעיקר בגלל שככה חונכתי והחלק הזה לשמחתי נשאר בטהרתו) , אבל
לא מצליחה להתחבר להערכה העמוקה שאני רואה סביבי ללימוד ההלכות ולפלפול בהן (כשרוב האנשים שלומדים אותן אפילו לא מגיעים וחלקם אפילו לא יודעים לפסוק הלכה), לאמונה שיש בזה משהו יותר מלימוד מתמטיקה.
כל מה שכתבתי לא ענין של הוכחות כמובן, זה הרגש שלי ואני מכירה נשים שחושבות הפוך ממני ואני יכולה לקנא בהן על כך.
אז חוץ מלהתפלל שה' יכניס לי אהבת תורה כזאת ואמונה תמימה שכל דבריו אמת וצדק, יש עוד דרך לעזור לי?
