שלום וברכה.

שאלתך עמוקה ורחבה. ויש לדון בה בעיון עמוק עם רגש. חשבתי עליה רבות ושאלתי גם אנשים חכמים, ולכן התעכבתי בתשובתי.

המשפט "אין הקב"ה נותן ניסיון לאדם אלא אם הוא יכול לעמוד בו" אינו פסוק ואף אינו נמצא בחז"ל. יש דיון רחב מה מקורו. יש המוצאים את המקור בתורה ויש המוצאים בחז"ל ויש האומרים שהוא סברא. מה שלא יהיה יש במשפט הזה היגיון רב. לכאורה, אין זה הוגן לתת לאדם מצב מסויים של התמודדות שאינו יכול לעמוד בו.

אם נתעמק בשאלה, הרי שהשאלה האמיתית היא: מה גבולות הכוח הנפשי של בני האדם? האם כוח הבחירה שלנו מוגבל או שהוא בלתי מוגבל?

יש בגמרא מושג הנקרא: תחילתו באונס וסופו ברצון – אונס הוא. המקרה שהגמרא דנה בו הוא, אשה נשואה שגבר תקף אותה וכפה עליה מעשה אסור, אך תוך כדי התקיפה היא שיתפה פעולה. לא מדובר בשיתוף פעולה מפחד, מדובר במקרה ששיתוף הפעולה היה בהסכמה. לכאורה היה צד לגמרא, אולי אותה אשה עכשיו אסורה לבעלה? ופוסק רבא, וכך נפסקה ההלכה, שהיא מותרת כיוון "שיצר אלבשא". התוקף הלביש אותה ביצר הרע, כלומר, הכניס אותה למצב שאין לה יכולת להתנגד לו, ולכן שיתוף הפעולה אינו מרצון אמיתי אלא מכפייה.

הרי לנו מפורש שיש מצב שאדם יפעל מתוך כפייה נפשית. מתוך מניפולציות שהופעלו עליו. אדם הפועל מתוך מצב כזה הרי הוא בגדר אנוס ופטור. על אף שנראה שהאדם פועל מרצונו החופשי אבל זה רק נראה, ובעצם האדם לא פועל מרצונו החופשי.

יש לנו גם סיפורים שבהם הקב"ה התערב ומנע מאדם את כוח הבחירה. למשל, יהודה ותמר. תמר ישבה על הדרך כדרכן של נשים לא צנועות אז. ויהודה נלקח ממנו כוח הבחירה והוא היה מוכרח במעשיו. ממעשהו נולדו פרץ וזרח.

למדנו שיש גבולות לכוח הבחירה/לכוח הנפשי של האדם.

למעשה אם נתעמק יותר, הרב דסלר זצ"ל כותב במכתב מאליהו קונטרס הבחירה ח"א, שכוח הבחירה הוא בשטח מסוים מתוך המרחב הנפשי של האדם. הרב דסלר מחלק את המרחב הנפשי של האדם לשניים. צד אחד – הטוב, וצד שני – הרע. לכל צד יש את כוחותיו שלו. המלחמה מתרחשת בקו התפר בין שני החלקים הללו. קו התפר הזה – החזית, יכול להיות על שטח מאוד מצומצם ויכול להיות על שטח רחב יותר. המטרה שלנו בעולם, בעבודת ה', להגדיל את השטח של הטוב על חשבון שטח הרע, לצמצם את שטח הרע עד שכל המרחב הנפשי שלנו יהיה טוב. מעבר לקו התפר שבו מתרחשת המלחמה, ושם נמצא כוח הבחירה, בשטח הטוב ובשטח הרע, שם האדם מוכרח במעשיו, ושם פועל המושג של סיבה ומסובב – אני עושה כך בגלל כך.

למעשה ההגדרה כאן של טוב ורע, היא לא מדויקת כלל. אני לא אכנס עכשיו לעומק המושגים הללו, אבל בקצרה ממש, טוב – מה ראוי יותר ורע – מה שראוי להתרחק ממנו. טוב זה יהיה עשיית מצוות וחשיבה חיובית ורע זה עברות וחשיבה שלילית. טוב ורע זה לא בהכרח נכון או לא נכון, אמנם בדרך כלל טוב זה גם הנכון.

המשנה במסכת אבות אומרת: "לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה". התוצאה היא לא בידינו, הדרך להשגת התוצאה היא בידינו. וזה בעצם מה שהקב"ה דורש מאיתנו. לא להשיג את התוצאה אלא לעבוד ולהתאמץ בדרך הנכונה, ובסופו של הדבר הקב"ה יתן לנו את התוצאה.

זאת אומרת, יש לכל אדם את המרחב פעולה בתוך המרחב הנפשי שלו. אצל כל אדם המרחבים האלה שונים. מדויק יותר, לכל אדם יש מרחב פעולה ייחודי בתוך המרחב הנפשי הייחודי שלו. המשפט האהוב עלי: 'כל אדם הוא עותק יחיד ומיוחד בעולם, לא היה כמוהו מתחילת ההיסטוריה, ולא יהיה כמוהו עד סוף ההיסטוריה'.

איננו יכולים לדעת לעומק מה הם הסיבות שבגללם אדם התאבד. בוודאי ובוודאי שלא לשפוט את מעשיו. איננו מכירים את המרחב הנפשי שלו, את המאורעות שהובילו אותו למעשה הקיצוני הזה. זה ברור שלא סתם כך אדם קם בבוקר ומחליט על צעד קיצוני כזה. הייתה שרשרת ארוכה של סיבות שהובילו אותו לשם. אנחנו כן יודעים בוודאות, שהסיבה שהוא בחר בצעד קיצוני כל כך כי הוא הרגיש באותה נקודת זמן שאין מוצא אחר. המרחב הנפשי שלו נסגר והוא לא רואה מוצא אחר. האם זה באמת נכון? הרבה פעמים, מי שנמצא מחוץ למרחב הנפשי יכול לראות מוצא אחר, וגם אם המרחב הנפשי נסגר, בדרך כלל, יש לאדם את נקודת הבחירה ללכת לעזרה מקצועית או לפחות למצוא מישהו שהוא יוכל לשוחח איתו, אולי השומע יוכל לתת לו את המוצא האחר. אבל שוב, אני מדגיש, אין לנו זכות לשפוט אדם במצב כזה! יותר מדויק, אנחנו מחוייבים ללמד עליו זכות. כל זכות שהיא. כיום רוב מוחלט של הפוסקים מלמדים זכות על מי שעשה מעשה כזה, ועושים ככל יכולתם לפסוק או שבעת המעשה האדם לא היה בשפיותו, מה שאומר שהוא היה אנוס במעשיו או שאמנם בעת ביצוע המעשה הוא היה בדעת, אבל בשניות עד לפטירתו הוא התחרט על המעשה רק שכבר מאוחר מדי. האמת שגם המחקר מראה שרוב מוחלט (כ90%!) של ניצולי התאבדות מדווחים על חרטה ועל שמחתם שניצלו. איני פוסק, אבל ממה שאני יודע, בהחלט אפשר לחשב את הרוב הזה כחזקה שוודאי הוא התחרט על מעשהו. וזהו הפיתרון המרכזי לכך שכיום אפשר לקבור אדם שמתאבד בקבר רגיל וחובת שמירת כבוד המת חלה גם עליו ככל יתר האנשים. (יש בהלכה מושג הנקרא חזקה. למשל חזקה שמה שתחת ידי אדם שלו. ז"א, אם אני רואה אדם מחזיק דבר מה בידיו, אני לא שואל האם זה שלו. ברור לי שזה שלו. וגם אם מישהו מגיע ומערער על הקביעה הזאת, עדיין רוב מוחלט של הסיכויים שזה של המחזיק. כי רוב מוחלט של בני אדם המחזיקים דבר מה שהם הבעלים עליו. למעשה רוב כזה שנסתמך עליו לקביעת רוב הוא אחד חלקי שישים. כך גם בנושא שלנו, אחרי שהתברר לנו שכ90% מתחרטים לפני פטירתם, אפשר לקבוע חזקה שהמתאבד בטח התחרט. ואני מדגיש שוב, איני רב פוסק ובמקרה אמיתי יש לשאול רב מומחה).

אותם אנשים שהיו עדים לטבח שמחת תורה (אני לא אוהב להשתמש בשם השביעי לאוקטובר. עניין אישי שלי), וראו את הזוועות שהיו שם וליבם לא עמד בזוועה ובכאב, ולא הצליח להכיל את הרוע.. אנחנו יכולים בכלל לדון בהם? הם קדושים וטהורים וצערם כיפר להם על הכל, ואין לי ספק שהם יושבים בגן עדן ונהנים מזיו השכינה. אנחנו לא מופקדים על התוצאה אלא על הדרך. התוצאה בידי הקב"ה, והוא נתן לנו להחליט ולהתמודד בדרך. הרש"ר הירש זצ"ל אומר (אגרות צפון אגרת ד), שחובתינו בעולם היא "לעובדה ולשומרה" מתוך "דעת ורצון" הנובעים מחירות מוסרית. אם יהיה שמור באמת, זו תוצאה שהיא רק בידי ה' יתברך.

לומר: ליבו נדם כי הוא לא עמד בניסיון שהקב"ה נתן לו, זה טעות יסודית ואין זה נכון כלל. ואף אסור לומר כך! והנכון הוא, שהם עשו ככל יכולתם להתמודד עם הזוועות, אבל הזוועות שהם ראו וחוו היו חזקים מהם. האם אני הייתי מצליח לעמוד בזה? האמת, אין לי מושג!

האם יש מה לעשות כדי לא להגיע לשם? כדי שכן נעמוד בנסיונות?

התשובה היא: בהחלט. יש תהליכים ופעולות שאנחנו יכולים לעשות, ולמעשה, אף חובה עלינו לעשות, ולהתפלל שנזכה לקבל מהקב"ה גם את התוצאה הרצויה.

אנחנו יכולים ללמוד את מארג הכוחות והיכולות שלנו בתוך המרחב הנפשי שלנו. לאמן ולשדרג את הכוחות והיכולות החיוביים שבנו. אנחנו יכולים לבנות ולאמן עוגנים אישיים בתוכינו, כאלה שיתנו לנו בסיס איתן ומקור לאנרגיה חיובית, שאיתם נוכל לאזן ולמלא את המצברים הנפשיים שלנו. לאמן ולתחזק ולשדרג את שריר האמונה שלנו. או לכל הפחות לפנות לעזרה מקצועית ולא לחשוש או להתבייש. חובה עלינו לאמן את הכוחות החיוביים שלנו כשאנחנו מרגישים בסדר והכל טוב, שח"ו אם נגיע למצוקה שנהיה כבר מאומנים או לפחות יהיה לנו בסיס איתן להתמודדות טובה.

השאלה שלך, וההתבוננות בנושאים האלה היא שלב מיוחד באימון הכוחות החיוביים.

ואני נושא תפילה שבורא עולם ירחם עלינו וננוחם בביאת משיח צדקנו ובניין בית מקדשנו במהרה.

ישראל ש.