פונה יקרה, בוגרת, איכותית ורגישה כ"כ!
שמחה כ"כ שפנית אלינו בכזה אומץ וגבורה. אני קוראת את התיאור שלך על עצמך ומתפעלת מהחוסן הזה שיש בך. את יודעת כ"כ יפה לספר על עצמך, לתאר, את חזקה! את לא נותנת לבושה או הכאב לעצור אותך מלנסות לעזור לעצמך ועוד יותר, לפנות בצורה ברורה וממוקדת לגבי הרגישות שאת מתארת אותה כמשהו שהוא יותר מידי.
אז ראשית, דעי לך שיש לך חוסן! את חזקה! אני יודעת שכולנו רגילים לשפוט בשטחיות, מי שבוכה = חלש אבל מצורת ההבעה שלך, מהכתיבה שלך ומהאומץ לפנות אלינו, אני מוכרחה לומר לך שאת חזקה מאד!
מי שחלש לא מסוגל לתאר כך את עצמו, לא מסתכל לאמת בפנים ולא מצליח לתאר בענייניות טובה כמו שאת תארת. אז קודם כל חשוב שנדע שזה שהדמעות שלך זולגות ללא שליטתך לא הופך אותך למישהי חלשה! כלל וכלל לא!
ונכון, אני מבינה אותך, זה גורם לך למבוכה, והכי הרבה- לתחושה קשה של חוסר שליטה ברגשות, בדמעות שזה לכשעצמו רגש קשה מאד! להרגיש חוסר שליטה על משהו שאנחנו רוצים שליטה עליו, רוצים אותו אחרת, זו חויה קשה מאד מאד.
בנוסף, שאלת בסוף מכתבך כל כך יפה " האם באמת יש משהו לעשות אם הדבר הזה או פשוט להשלים אם זה שאני רגישה ובוכה בקלות מכל דבר ?"
אז קודם כל בהחלט שיש מה לעשות עם זה. בכלל, בעבודה פנימית אנחנו יכולים לגדול ולגדול ולגדול ולמתוח את עצמינו כל פעם עוד קצת ולצמוח ישר וטוב אל עבר האינסוף. האישיות שלנו ניתנה לנו כדי שנוכל בכלים הנכונים לגדול ולהתפתח כאן בעולם וכך לזכות לעשות את רצון השם עוד מילימטר ועוד. זוהי עבודה פנימית אמיתית.
לגבי המשך השאלה שלך "האם פשוט להשלים אם זה שאני רגישה ובוכה בקלות מכל דבר "? אז כן, אני ממליצה לך "להשלים" הכוונה לקבל את עצמך גם בדבר הזה. ולא. בשום פנים לא הכוונה להרים ידיים ולהתייאש שזו מי שאת, אלא להיפך! לקבל את עצמך זה להיות שם באהבה, בחמלה, בקבלה ל"אני" המתוקה הזו שיורד לה דמעות בקלות כל כך ובזמנים שלא מתיישבים לה עם השכל ואני אסביר.
כשאנחנו מבקרים את עצמינו על מעשה/ רגש/מחשבה/ התנהגות/ חויה שלנו אנחנו בעצם נמצאים בהתנגדות ואז אותו מעשה/רגש/מחשבה/התנהגות/חויה נתקע בתוכינו שוב ושוב ובמקום להצליח להתקדם ממנו אנחנו תקועים על אותו מקום שוב ושוב.
הביקורת הזו מייצרת אצלינו אשמה כבדה שרק מכבידה ותוקעת יותר.
אם חשוב לנו לשנות מעשה/רגש/מחשבה/התנהגות/חויה אנחנו צריכות קודם כל, לזהות איזה רגש עמוק זה מעורר אצלינו מתחת לכעס או העצב או הפחד שהגיע עם החויה או ההתנהגות(זה יכול להיות כל מיני סוגי רגשות שעולים שם כמו "לא רואים אותי", "דחיה", חוסר אונים, חוסר שליטה, כישלון, בדידות וכו'), ואז עלינו להיות בחמלה ובקבלה למי שאנחנו, לזה שזה קורה לנו, למשל להגיד לעצמי כנראה מאד כואב לי כשאני מרגישה כישלון, מותר לי להרגיש כישלון!
זה בסדר שאני מרגישה ככה. זה לגיטימי שכואב מאד כשמרגישים כישלון, כישון זו חויה מאד לא פשוטה ומאד כואבת וכו', ככל שתתני מקום לרגש הזה שבתוכך, שעולה בך ומביא את הדמעות, בלי ביקורת ושיפוטיות, בלי לחכות שכבר יעבור, אלא מתוך חברות אמיתית לעצמך, מתוך מקום של חמלה ותמיכה, כך הכאב הזה שבתוכך יתרפא מעצמו, כי חיבקת אותו, איפשרת לו להיות, הכאב יקבל כוח וריפוי וימשיך הלאה.
הענין הוא שאחרי שמתמסרים לכאב מרגישים הקלה מסויימת, את יכולה גם לחבק את עצמך תוך כדי או לעשות משהו אחר שעושה לך טוב ולא מסיח את דעתך מההתמסרות ואז תבוא ההקלה, לפעמים שוב בצורה של דמעות ולפעמים בצורות אחרות, אבל מה שחשוב זה שיהיה התגברות של הרגש- הכאב, שאחריו תבוא ההקלה. לאחר כמה פעמים שתתמסרי לכאב הזה בצורה הזו (לא בתוך הסיטואציה מול החברה או מול אבא, אלא אחרי, בזמן אחר, בצד וכו') אז את תתחזקי ובעצמך תגלי שאת מגיבה לאותה סיטואציה בזמן אחר בצורה שונה לגמרי. הסוד הוא דווקא לאפשר מקום לכאב ולא לבקר אותו ולהילחם בו.
חשוב שתדעי, כולנו אנושיים ולכל אחד כואב משהו אחר (ובד"כ יש כמה כאבים לכל אחד). יש כאלה שרואים עליהם כלפי חוץ ויש כאלה שלא. יש כאלה שמוציאים בדמעות (שזה נפלא ומנקה) ויש כאלה שיוציאו בתוקפנות שפוגעת והורסת מכיוון אחר.
לכן הכי חשוב להוציא נכון את הרגש, להתמסר אליו כמו שכתבתי, ואז תבוא גם הקלה מסויימת. בכל פעם שתתני לו מקום. רק אז תמשיכי הלאה. עם הזמן את תהיי חזקה עוד יותר ועוד יותר ממקום שקשוב לרגשות שלך ולעולמך הפנימי.
בנוסף ממליצה לך לחגוג את הדברים הטובים שיש בך! בצורה חוייתית כזו שתעבור את מחסום השכל ואת תרגישי בגופך ממש את ההרגשה הטובה שיש כשמרגיש טוב לגבי עצמך! וזה כדי לחזק את האהבה שלך למי שאת. אז נסי לחגוג הצלחות, לחגוג את המעלות שלך, מתוך תפיסה כנה שמה שאת תחגגי ייחרט בתוכך ויהיה לך לחוסן לאורך היום והחיים בכלל. לאחר זמן שתעשי את זה באופן קבוע, הרגש שתחווי כשתחגגי את הטוב שלך ייטמע בך ויצוף גם בזמנים שבהם תרגישי פחות טוב ואפילו כאב חזק, אז זה יצוף כמו שמן וייתן לך נחמה וכוח. תחווי את הערך העצמי שלך! כמה את טובה ושווה בכל מצב!
אז יקירה, מאחלת לך לקבל את הרגשות שפועמים בך באומץ ובגאווה, בידיעה ברורה שזה חלק מחוסן ועוצמה להרגיש את הרגשות עד הסוף כי ככה את מביאה לריפוי וצמיחה, ומנגד ,לאהוב אותך ולחגוג את עצם קיומך בטוב שניחנת בו כדי להזרים עוד טוב הלאה בכלל ולרגעים החשוכים בפרט.
מעריכה מאד וגאה על נחישותך
ריקי
דלג לתוכן
תגובה אחת
אמא בחיי😱 נראלי שאנחנו אחיות בדם גם אני הייתי בוכה מכל דבר/
הייתי בוכה כשפוגעים בי כועסים עלי מפתיעים אותי מהתרגשות אקיצר מהכול. והלכתי ליועצת זה עזר לי תקופה עכשיו אני פחות בוכה אבל זה יכול להתפרץ לי בכעס וחוסר מצב רוח אני צריכה לעשות משהוא בנידון…. אבל בכול מצב תנסי cbt זה תמיד עוזר:)