שלום וברכה

ובכן, אני חייב לומר לפני כל מה שאכתוב, שזכית בשכל ישר!!! יש לך את היכולת לבחון נכון דברים, וחלק גדול מהביקורת שלך על מה שאמרו לך נכונה. יש דברים שאמרו לך שלא נכונים בכלל, יש דברים שחלקם נכונים וחלקם לא, ויש דברים נכונים שיצאו מפרופורציה, לפעמים על ידי מי שאמר לך, ולפעמים אולי גם אם מי שאמר לך לא התכוון לכך אצלך זה נתפס בחוסר פרופורציה.

אני יתחיל מהסוף, נעבור קודם דבר דבר ממה שכתבת שמציק לך, ונבדוק אותם.

את כותבת:

"פתח צוואר עד החוליה וכו' כמו שלומדים בבית יעקב- נראה לי שזה בלוף".

ובכן, חשוב לדעת שבהלכות צניעות ישנם כמה חלקים, יש מקומות שאסור לגלות גם אם דרך נשים לגלות. ויש מקומות שתלויים במנהג. באותם מקומות שהמנהג לכסות או לגלות פעמים והגבולות לא ברורים, וקשה לתת בזה כללים ברורים, והכללים שניתנו בבית יעקב או במקומות אחרים פעמים רבות לא נמסרו אלא בכדי שלא תהא פריצת גדר. בנוגע לצוואר עצמו מבואר בדברי הרמב"ם (חובל ומזיק פרק ד הלכה טו) שהצוואר הוא מקום שדרך אשה לגלותו. וכן כתב בתפארת שמואל על הרא"ש (ברכות פרק ג סימן לז) אלא שהוסיף וכתב שם "אבל נראה בעיני במקום שרגילות הנשים לגלות זרועותיהם, ורגילין להיות פתוח עד סמוך לדדיה, זהו מנהג רע וקורא אני בהם חקים לא טובים וטפח באשה ערוה". ובספר לבושה של תורה (סימן לד אות ה) כתב בשם מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל שמקום שהגברים מניחים את קשר העניבה יכול להיות מגולה באשה. וכן כתב הגאון רבי שלמה זלמ אויערבאך זצ"ל שיש להקל בצואר עד העצם אם כך מנהג המקום [הליכות שלמה פרק כ הערה 22]. מבואר אם כן שאת הצוואר מותר לגלות וכל שהוא סמוך לדדיה ודאי אסור, והמקום שבאמצע קשה להגדרה וצריך לנהוג לפי מנהג המקום.

את כותבת עוד:

אם דיברתי לשון הרע על חברה כל המצוות שלי עוברות אליה, זה למשל עושה חשק להיות חילוניה, כי ממילא אני אכשל בלשון הרע, כמה שאני מתאפקת אין מצב שלא אכשל. העונש הזה נראה לי המצאה. אני מתקשה להאמין בו וזה ממש מייאש אותי.

ובכן, המקור לדברים אלו מבואר בספר חובות הלבבות (שער ו – שער הכניעה פרק ז) שכתב:

ואמר אחד מן החסידים: הרבה בני אדם יבואו ליום החשבון, וכשמראים להם מעשיהם, ימצאו בספר זכיותם זכיות, שלא עשו אותם, ויאמרו: לא עשינו אותם. ויאמר להם: עשה אותם אשר דבר בכם וספר בגנותכם. וכן כשיחסר מספר זכיות המספרים בגנותם, יבקשו אותם בעת ההיא, ויאמר להם: אבדו מכם בעת שדברתם בפלוני ופלוני. וכן יש מהם גם כן שימצאו בספר חובותם חובות שלא עשו, וכשאומרים: לא עשינום, יאמר להם: נוספו עליכם בעבור פלוני ופלוני שדברתם בם, כמו שנאמר: והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך ה'.

וכעין זה ממש כתב בספר אורחות צדיקים (שער הענוה) והחפץ חיים בספרו שמירת הלשון (חלק א שער הזכירה פרק ז) הביא מקור לזה מדברי המדרש. אם מעיינים בדברי חובת הלבבות וארחות צדיקים רואים שאין הכוונה שכל הזכויות שעשו עוברות אל מי שסיפרו עליו לשון הרע, וגם לא שכל העבירות של מי שסיפרו עליו עוברות, כתוב רק שנתמעטו זכויותיו של מי שסיפר, ושגם שיש חטאים שיעברו מן זה שסיפר עליו אל המספר. והכוונה לכאורה רק במה ששייך לעצם הסיפור, כלומר שאם סיפר על חבירו שעבר עבירה מסוימת אותו חטא שהוא סיפר על חבירו נחשב כאילו הוא עשאו, וכן מה שניטלים ממנו זכויות אין הכוונה שכל זכויותיו ניטלים, אלא זכויות השייכות לסיפור הלשון הרע. שאם סיפר על חבירו שעבר עבירה מסוימת שהוא מקפיד מאד שלא לעבור עליה, מתמעטת הזכות שלו. לדוגמא, אם אשה מספרת על חברתה שהיא מאד לא צנועה, ואותה חברה שסיפרה את הלשון הרע מאד מדקדקת במידת הצניעות. מתמעטת זכות הצניעות של המספרת, והחטא של הסיפור שהיא סיפרה על חברתה עובר אליה. אבל אין הכוונה שכל חטאי זה שסיפרו עליו עובר אל המספר. וכעין זה ביאר בספר מכתב מאליהו (חלק ד עמוד 214). זו דוגמא מצוינת לדבר שיצא מפרופורציה. הקדמונים כתבו משהו, מישהו שרצה לחזק את איסור לשון הרע אמר את הדברים באופן קיצוני, ואת שומעת את הדברים, ומבינה בלבך שזה לא הגיוני, וזה מרתיע אותך.

בשכלך הישר הבנת שא יתכן דברים כאלו. מצוות ועבירות הם לא עסקאות, ואין אפשרות להשליך על מישהו חטאים שהוא לא שייך אליהם כלל, רק בגלל שהוא גרם רעה למישהו אחר. וכך גם אין סיבה שזכויות של המספר יעברו אל מישהו אחר. זה באמת לא קורה ואין מקור לכך. [מעבר לכך שכפי הנראה לא מדובר על כל לשון הרע שמספרים אלא רק מי שמופקר מאד בלשונו, כך שמעתי בשם הגר"ח קנייבסקי זצ"ל].

גזל- כמויות הדברים שהלוותי משכנה ושכחתי להחזיר זה יאוש ענק, כמו כן כמויות החפצים ששכחו אצלי וזרקתי לפח היא די גדולה. ואין לי שליטה על כל כפתור חגורה או בקבוק ששכחו אצלי, אני מאמינה שהחזירו לי עודף מיותר ולא שמתי לב או ששלחו לי במשלוח מוצר שלא שילמתי עליו וכו' וכו'. אם אתגלגל בעולם בשביל שקל כמו שלימדו אותנו, אז אני כבר מעכשיו לא מקפידה על גזל כי ממילא אני לא אזכור להחזיר כל דבר, זה כל כך מתסכל.

קרה שבשבת לא עשיתי קידוש כי אם אלווה משכן ואשכח להחזיר אני אתגלגל בעולם אז עדיף לי לקדש על לחם.

במקרה הזה נראה לי שאת קצת מגזימה בפרטים שאת משייכת לעצמך. שכחו אצלך דברים קטנים שהתייאשו מהם, ולא מקפידים עליהם, שאלת משכנה משהו אני בטוח שבדרך כלל החזרת, אין סיבה לחשוב שלא החזרת. ואם את שכחת פעם אחת או פעמיים אני מאמין שוויתרו לך.

שוב כל מיני סיפורים על גלגולים מעוותים איסור חשוב ועיקרי, וממקדים את החשיבה על גלגולים. במקום לחשוב על העיקר. איסור גזל הוא אחד מן האיסורים שבלעדיהם העולם לא היה מתקיים. לפעמים כשאני רואה אנשים נמצאים בחנות פיצוחים או חנות של דברי מאפה, וטועמים להנאתם מן המאכלים, אני חושב לעצמי מה היה עושה בעל הבית אם כולם היו מתנהגים כך? איסור גזל הוא אחד מן הדברים שמובנים, גם אילו התורה לא הייתה אוסרת אותם היינו אוסרים לגזול. אני בטוח שגם את חושבת כך, אלא מה שחשיבה על חפצים שנשכחו אצלך [אולי] וחשיבה על דברים שאולי שכחת להחזיר מוציאים את האיסור הזה ממקומו החשוב, ונראה בעיניים כקושי בלתי עביר. שייך להקפיד על איסור גזל, בדרך כלל אם חלילה שכחו חפץ בביתך או שכחת להחזיר, מחלו לך, והתייאשו מהחפץ. ברור שצריך להשתדל כמה שיותר להיזהר. אבל לא לבקש יין לקידוש כי חוששים שמא ישכחו להחזיר, זה לא נכון, לא לזה התכוונו, לא זו היא גודל הזהירות המחייבת.

בגלגולים אינני מבין אבל הייתי מציע לא להתעסק בזה. הנושא הוא לא אם יתגלגלו שוב או לא. אינני יודע יתכן שלהתגלגל שוב לעולם זה דווקא טוב… צריך לחשוב אם אנחנו עושים טוב או לא, אם אנחנו זוכים לקיים את רצון ה' או לא.

למה נתנו לנו מצוות שברור שלא נעמוד בהם????

זו שאלה גדולה, ניתנו לנו הרבה מצוות ואיסורים, וחז"ל אמרו רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, וכבר עמד על כך המהר"ל בספרו תפארת ישראל (פרק ה) מה זכות היא זו, אם המציאות שכמעט אין מי שעומד במבחן הזה כי אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא.

דברי המהר"ל שם עמוקים, ובשביל להסביר את כוונתו צריך להסביר נקודה חשובה, שיתכן והיא חשובה במיוחד ביחס לעיקר מה שמפריע לך.

כשאדם חושב על עצמו כאדם יחיד, הוא חושב האם עמדתי במה שביקשו ממני או לא? אילו התורה הייתה ניתנת רק לי לבד, האם זה היה כדאי? האם לא היה עדיף שהתורה לא תינתן לי, כי הרי לא עמדתי במטלות. ואין סיכוי שאעמוד בכל המטלות.

אמנם החשיבה הנכונה היא אחרת, התורה לא ניתנה לאדם יחיד, היא ניתנה לעם ישראל, עם ישראל לדורותיו, כלומר כל נשמות ישראל במשך כל הדורות קיבלו את התורה. התורה גדולה מאד, הדרישה שהתורה תובעת מהאדם אינה רק סך מעשים שייעשו, ויירשמו כמצוות שניתן לסמן עליהם וי שהם נעשו. הדרישה של התורה מהאדם שהוא יהפוך לאיש ערכי מוסרי, שהוא ישאיר חותם כאן בעולם, שיעשה שליחות מאד מאד מסוימת שנדרשת רק ממנו ולא מאיש אחר. בכדי שהשליחות הזו תיעשה נתן לנו הקדוש ברוך הוא מצוות ואיסורים רבים, שעל ידי הזהירות בהם האדם מתכוונן אל עבר השליחות שלו. כלומר, בסוף מה שאדם צריך לעשות זה משהו מאד מסוים שאותו הוא עושה בטהרת הלב.

אלא שבשביל שהמעשה האחד המסוים ההוא ייעשה צריך הקדמות רבות, צריך רקע רב, מה שיוביל את האדם לעשות את השליחות המיוחדת לו כראוי, זה הקפדה על כל המצוות והאיסורים. גם אם אדם נכשל זה עדיין לא אומר שהוא לא יעשה את שליחותו. אבל המצוות והאיסורים הם המכשירים את האדם להגיע אל היעוד שלו האישי, המיועד רק לו.

לכך נתן הקדוש ברוך הוא הרבה מצוות והרבה איסורים. כאשר ידוע מראש שהאדם לא יעמוד בהכל, ואין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא, כן גם צדיקים חוטאים ואינם מושלמים בכל מעשיהם.

כך שכמה שמצער כשנכשלים, וכמה שצריך להיזהר לא להיכשל, עדיין, לא הפסדנו את המטרה. כי המטרה היא אחת בלבד, משהו אחד מאד מסוים שאותו צריך לעשות בטהרת הלב ובאופן מיוחד, ואת הדבר הזה אפשר לעשות אם חיים מתוך רצון לקיים כמה שיותר מצוות ומתוך זהירות שלא להיכשל באיסורים.

הרמב"ם בפירוש המשנה (מסכת מכות פרק ג משנה יז) כתב זאת בפירוש:

"מיסודות האמונה בתורה שאם קיים האדם מצוה משלש עשרה ושש מאות מצות כראוי וכהוגן ולא שתף עמה מטרה ממטרות העולם הזה כלל, אלא עשאה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך, הרי הוא זוכה בה לחיי העולם הבא, לכן אמר ר' חנניה כי מחמת רבוי המצות אי אפשר שלא יעשה האדם אחת בכל ימי חייו בשלימות ויזכה להשארות הנפש באותו המעשה".

אינני מבין בגלגולים, אבל עד כמה שאני מבין, אם יורדים בגלגול זה כאשר לא זוכים לעשות את השליחות הזו המסוימת שמוטלת על נשמתך. העיסוק שלנו צריך להיות יותר מכוון אל הכלליות של מטרת המצוות, האם החיים הערכיים שאופפים אותנו בעקבות המצוות שאנו מקיימים, והאיסורים שאנו זהירים בהם, מיטיבים עם האישיות שלנו, האם החיים שלנו חיים של ערכים, האם אנחנו נשאיר חותם של טוב בעולם, או חלילה להיפך. אם אדם מרגיש שהוא עושה טוב, ויש לו שליחות כאן בעולם מצבו נהדר. ואין סיבה שיתחרט על היותו יהודי, הוא צריך לשמוח שהוא נועד למשהו ויש לחייו משמעות, והוא לא נמצא כאן רק בשביל להיות, אלא יש לו מטרה ויעד שבשבילם הוא נמצא כאן בעולם.

את כותבת:

מניעת הריון- היו לי שנים שבכיתי לרב שאני חייבת מניעה, הוא לא הסכים ואני נכנסתי לדיכאון אחרי לידה.

אני חייבת לציין שאם הייתי יודעת שרב יחליט לי על הילודה לא הייתי מסכימה להתחתן!

אינני יודע את מי שאלת, אבל הייתה כאן ודאי טעות, אם נכנסת לדיכאון אחרי לידה לא היית צריכה להיכנס להיריון. יתכן והשאלה לא הובעה לפני הרב כמו שצריך, לפעמים שואלים את הרב בלי לומר לו מספיק פרטים, והתשובה שניתנת כללית מידי ולא אישית. צריכים לשאול רב שמכיר את בני הזוג, פעמים רצוי שגם האשה תדבר לפני הרב ולא רק יגידו בשמה. הרב לא אמור להחליט, הוא רק אמור לכוון את בני הזוג לעשות את מה שצריך. מצוות פרו ורבו היא מצוה גדולה מאד, צריך להחליט מתוך שיקול דעת האם לקחת מניעה או לא, התרבות המערבית מובילה את האדם לעיסוק עצמי מופרז וממילא לא לרצות לגדל ילדים, יש היום כאלו שבוחרים לא ללדת בכלל. אנחנו רחוקים משם, אבל אנחנו בהחלט צריכים להיזהר ולראות שאנחנו לא מחליטים החלטות של פינוק, או שמא ההחלטות שלנו נובעות מהתמקדות בקריירה אישית, כאשר אנחנו שוכחים שהקריירה שלנו היא להעמיד משפחה. כמובן שצריך בכדי לגדל ילדים כח, רצון, שלוות הנפש, אשה היא לא מכונה, ולא אמורה ללדת ללא הפסקות שנותנות לה כח להמשיך להיות אמא. הצורך לשאול רב היא לא בשביל לסייע לבני הזוג לקבל ראייה תורנית יהודית, ולבחון את עצמנו שאנחנו לא מושפעים מתרבות מערבית המעמידה את החיים שמשבש את סולם הערכים הנכון. הייתי מציע לך לקרוא את התשובה שלי

כאן שם הארכתי יותר ביחס לנושא זה.

את כותבת:

הלכות קטנות כמו נעילת נעל ימין וכו', הפרעת הקשב שלי לא מאפשרת לי לקיים כל כך הרבה הלכות קטנות בכל רגע מחיי. אני לא עומדת בזה!! זה לא הגיוני!!!

ההלכה לנעול נעל ימין קודם היא הלכה, אבל אם את מרגישה שזה מטריד אותך זה לא חיוב ממש. כמו שכתבתי למעלה ריבוי הפרטים לא נועדו בכדי לגרום לנו להיות מוטרדים מהפרטים חלילה. אלא לכוון את החיים שלנו ולכוון את נשמתנו להיות אנשים שעושים בעולם תפקיד מסוים. ריבוי הפרטים הם סייעים להגיע אל העיקר. אם את מרגישה כל רגע פרט נוסף כפי הנראה את מתייחסת לנושא באופן כפייתי מעט, ואולי כדאי לך להתייעץ על כך, כי באמת אין כל רגע פרטים, ולא אמורים להרגיש כל כך מוטרד מריבוי הפרטים.

זה נוגע גם למה שאת כותבת:

מאה ברכות ביום- בעלי והילדים מקפידים באדיקות וזה נראה לי ממש כפייתי אני לא מסוגלת

בעלי אומר שמי שהולך לפי הרב עובדיה זה חובה. החלטתי לעצמי שבזה אנהג כמו אשכנזים כי אחרת אשנא את היהדות בצורה מסוכנת.

אני חושב שהחלטת נכון. חיוב נשים במאה ברכות תלוי במחלוקת הפוסקים ואמנם דעת מרן הגר"ע יוסף הליכות עולם ח”א (פרשת וישב אות ו) שנשים חייבות במאה ברכות. דעת מרן הגר"ש וואזנר (שבט הלוי ה כג) ודעת מרן הגרש"ז אוריבאך זצ"ל (הליכות שלמה תפלה פכ"ב סכ"ה) שנשים פטורות. ואם חיוב זה מביא אותך לתחושה רעה כל כך מותר לך להקל כדעת גדולי הפוסקים הנ"ל. ויש לך על מי לסמוך.

את כותבת:

כל עניין בדיקת מזון מתולעים- פשוט לא עושה חשק לאכול, עדיף לא לאכול פרות וירקות מאשר לבדוק ולבדוק כל פיפס זה ממש מלחיץ אותי ואין לדבר סוף, גם כשאני טוחנת בשייקר ויש גושים אני זורקת אותם לפח כי אם הם לא טחונים זה אסור, אולי זה סתם לחץ מיותר?

מה שאת מתארת זה לחץ מיותר, לא כל פרי כל כך קשה לבדוק. ואם את חוששת מכל גוש שלא נטחן זה ודאי מוגזם.

את כותבת:

גם ללבוש גרב זה המצאה, כי אין הבדל בין גרב שקופה אפילו 40 דנייר לרגל הפוך עם גרב הרגל יותר יפה- הנה עוד דבר שאין לו הגיון…

אין איסור להיראות יפה. יש איסור לראות מקומות המכוסים. כשיש גרב המקום מכוסה. ולכן זה מותר. אין חוסר היגיון בזה כי יש הבדל בין לראות מקום מכוסה בגוף האשה שעלול לגרום לגירוי שלא נגרם כשהמקום מכוסה.

ובכן יש הרבה להאריך, כפי שכתבתי בתחילת דבריי יש דברים שיצאו קצת מפרופורציה, אני הייתי מציע לך לנסות להסתייע באשת מקצוע, כי נראה מתוך דברייך שאת נלחצת מידי מפרטים שלא אמורים להילחץ מהם ואת לוקחת אותם קצת באופן כפייתי.

יש משהו שחשוב לדעת, הפרטים המרובים שיש לחשוש להם לא קיימים רק בקיום תורה ומצוות, מי שמתמקד בפרטים גם אם הוא גוי חייו לא יהיו וחיים, הוא יהיה מוטרד כל הזמן מהפרטים הרבים של שמירת ההיגיינה הנצרכת ומשמירת הבריאות ומהבטחון הפרטי שלו מחשש שמא יגנבו לו דברים וגם מהדיוק הנדרש ממנו בשעת העבודה, או בחינוך ילדיו או בחיים הזוגיים שלו. לקיחת פרטים באופן שיוצא מפרופורציות הורס כל חלקה טובה, לא רק את חלקת היהדות. פעמים נראה לאדם שמה שמפריע לו הם חיי היהדות שלו, ואילו הוא היה חילוני או גוי הוא היה פטור מכל זה והייתה לו תחושת שחרור וחופשיות מוחלטת, אלא שלא כן הדברים. ודאי אמנם שתורה ומצוות מוסיפים עול, ואפילו עול כבד, אבל את העול הזה אפשר להפוך לנועם תורה ומצוות, כמו להבדיל את עול החיים אפשר להפוך לנועם החיים, כל השאלה במה מתמקדים, והאם מוציאים דברים מפרופורציה. ההתמקדות בעיקר, בתוכן, ביעד. היכולת למצוא ממה נהנים ובמה 'אני' מוצא את עצמי נהנה ומיועד לו, הופך את העול לנועם. העבדות היא עול, קבלת המצוות היא יציאה לחירות. כי החירות לא נקנית על ידי עולם חסר גבולות והפקרות, אלא על ידי עולם שיש בו יעדים, ומשמעות.

עלייך להתמקד באופן כללי במטרת החיים, במטרת המצוות, אם תתמקדי בזה תראי את היופי של המצוות, את החיים הערכיים האלו חיים שיש בהם משמעות עם תודעה של שליחות, ולא חיים של הבל וריק.

מתוך דברייך נראה שאת ישרה מאד ואוהבת איזון, ולכן מפריע לך חוסר איזון. תלכי עם צו הלב שלך, ותאמיני בהיותך אשה ערכית,

את מתארת במשך המכתב שלך את הרצון הטהור שלך וההתרחקות מדברים שאינם ראויים, זה מראה כמה יושר וטהרת לב יש בך, אלא שיש פרטים שקצת יצאו מפרופורציה שמפריעים לך, זה חבל.

כדאי לך להתמקד בעיקר ולשים לב ליופי של היהדות. כך גם הפרטים הקטנים שכן נכונים יהיו חלק ממארג של חיים שלמים יפים ערכיים ומיוחדים. אומרים שמרבה רגלים שיחשוב היכן להניח כל רגל לא יוכל לזוז… חבל לחשוב היכן להניח כל רגל ולא לזוז… אפשר לחיות חיים מלאי ערכים מתוך טהרת הלב, אפופים בקדושה ובתודעת שליחות.

ניכר מתוך דברייך שאת מסוגלת לזה, בברכה שתצליחי ליהנות מהיותך יהודית!!!

שלמה

[email protected]