שלום לך איש יקר וכואב,
אני מזדרז לכתוב לך לפני ראש השנה, ומקווה שהדברים ידברו על לבך ויתנו לך כיוון, ואולי גם מרגוע.
המכתב שלך מלא בכאב, ואני רוצה להתייחס רק אל הכאב הזה. השאלה שלך היא לכאורה שאלה בדברי תורה, או בדברי השקפה, אתה מזכיר כאן רעיונות של המלכת ה' בעולם בראש השנה ושל עניין ה"נהמא דכיסופא" וכו', אבל מורגש מאד שזו רק לכאורה שאלה בהשקפה, ולמעשה מתחת לשאלה שלך נמצאת הרגשה כללית לא־טובה כלפי עצם הקיום שלך בעולם.
אתה מבקש בסוף דבריך שלא יענו לך תשובה של "אתה בתהליך בירור האמת וזה נורא מקסים", ואני אגיב על כך בצורה ישירה: אני לא חושב שאתה בתהליך בירור האמת בדרך הזו. להיפך, דווקא כל שלל הרעיונות התורניים והציטוטים מהמקורות מעיבים על הבירור שאתה צריך לעשות עם עצמך.
אני מזדהה מאד עם הכאב שלך, ואני חושב שאתה מחפש אחר ריפוי במקום הלא־נכון. חיפוש ושאלה והתעסקות במקורות תורניים במקרה הזה, מלבד זאת שהם חלקיים מאד וחד ממדיים בצורה שאתה מציג אותם, הם בעצם כיסוי לבקשה נפשית עמוקה שלך להרגיש ששווה לחיות בעולם הזה, להרגיש תחושת ערך וקיום, להרגיש שהעולם הזה הוא טוב ומשתלם למרות הקשיים ולמרות התלאות, שהם מנת חלקו של כל אדם.
נראה שחווית הבסיס שלך כלפי העולם; המבט הכללי שלך על הקיום האנושי בכלל ועל הקיום שלך בפרט, איננה טובה. אם ננקה רגע את כל המבט התיאורטי – וכרגע המקורות התורניים הנ"ל הם רק "תיאוריה" בשבילך, ולא תורת חיים (מדובר בדברים ששמעת, או שקראת, ולא התיישבו על ליבך ולא התחברו ותאמו למקומות פנימיים אצלך). אז אם נשים בצד את ה"תיאוריה" – נמצא שהחוויה הבסיסית הנפשית שלך היא של חוסר תוחלת בעצם הקיום שלך בעולם ה"מעצבן" הזה (כהגדרתך).
מתוך בסיס נפשי כזה – המבט על המקורות התורניים הנ"ל מקבל צבע שחור וטעם מר. כמובן, שיש הרבה מה ללמוד בהם, וכאמור הדברים מורכבים ועמוקים הרבה יותר מהצורה שבה הצגת אותם. הם נאמרו כחלק ממכלול שלם, כחלק מפסיפס של תורה (ברבדים רבים שיש לה, מהמקרא, חז"ל, הוגי הדורות ותורת הקבלה), וכחלק מהשקפה מורכבת שמתייחסת לכל מיני מצבי חיים ולכל מיני סוגי דורות. לכן הסתכלות שטחית על הדברים עלולה להיות מזיקה. סם החיים הופך לסם מוות.
אז כמובן שצריך להעמיק וללמוד, וגם למצוא את הערוץ הנכון ללמוד ממנו, לפי סגנון הנפש שלך; אבל אני רוצה לטעון שאולי בשבילך כרגע זה לא הזמן לפנות ללמידה כזו, וזו הסיבה שאני נמנע באופן מכוון מכל התייחסות ודיון לעצם הרעיונות שהזכרת.
כרגע נכון יותר לעזוב בצד את כל המחשבות הפילוסופיות והתיאורטיות, שנצבעות כרגע בצבע שחור. המחשבה כאילו תהיה אפשרות אמיתית לענות לך "תשובה", לוגית, שכלית, שתפתור את המצוקה שלך – היא מוטעית. יש כאן איזו ציפיה סמויה שתגיע לאיזו "תשובה" מסודרת ומאורגנת שתרגיע את המצוקה הבסיסית בנפש, ולא היא.
במקום זאת עליך ללכת ולחקור את חווית החיים שלך בצורה יסודית. לנסות להבין למה אני מרגיש כפי שאני מרגיש כלפי העולם הזה, לשאול: למה אני לא מרוצה מהחיים? למה לא טוב לי? למה אני לא מרגיש רצוי?
האם אני יכול להגיע למצב שארגיש שהקיום שלי בעולם הוא קיום של חסד? שיש טוב בעצם קיומי. שאני רצוי. שאני שווה. שיש טעם בכל הדבר הזה? אם תגיע לזה – אז גם חווית הלימוד, והפתיחות להבנת התורה בצורה מורכבת יותר ועמוקה, תהיה טובה יותר ומשמחת.
חשוב לי להגיד לך שאתה לא לבד בתחושה הזו. אפשר לומר שיש רצף מגוון של חוויות קיום אנושיות, וכל אחד מאיתנו נמצא במיקום אחר על הרצף הזה. יש אנשים שחוויית החיים הבסיסית שלהם היא יותר של שמחה ובטחון ואופטימיות כלפי המציאות וכלפי עצמם, ויש כאלה שחוויית החיים שלהם היא יותר פסימית ומיואשת (יותר ברוח ספר קהלת, של "הבל הבלים הכל הבל").
יש לי חבר שסיפר פעם כי הוא מתהלך בעולם בתחושה שהוא רצוי. מאז ומתמיד הוא ידע את זה. הוא נולד למשפחה שאוהבת אותו מאד, ושחזרו ואמרו לו את זה. הוא ידע גם שחיכו לו שיוולד, ושרצו אותו. חוויית החיים הזו מאפשרת לו להסתכל בעין טובה גם על אחרים, ועל העולם בכלל. אני חושב שהוא יצא דופן לטובה. נראה לי שהוא בר־מזל. לא כל אחד זוכה לזה. אפשר אפילו לומר שהרוב לא זוכים לחיות בתחושה כזו.
ובכל זאת, כדי לחיות ולפעול וליצור בעולם הזה, וכדי לעשות טוב, חייבים להגיע לתחושה כללית טובה. ואם התחושה הזו איננה קיימת, אז צריך לחקור ולהבין "על מה זה יושב", מה באופן המבט שלי על העולם, ופעמים רבות בהיסטוריה האישית שלי (הצורה שבה גדלתי, דבירם שעברתי), גורם לכך שאסתובב בעולם בהרגשה חמוצה, בתחושה של חוסר תוחלת, או בתחושה של מרירות ועצב תמידיים. מומלץ לברר זאת בעזרת מישהו חיצוני, "דאגה בלב איש ישיחנה", ויש גם אנשי מקצוע מעולים שיכולים לעזור בתהליך הבירור הזה.
השאיפה היא להגיע למצב של תחושה פנימית שיש טעם טוב בחיים. זה לא אומר שאין קשיים ובעיות בחיים, שאין דאגות ואין טרדות, וגם מחלות; אבל השאלה היא רק מה חוויית הבסיס שלנו, ואם היא מספיק טובה ומלאת אמון בחיים ובמציאות, כדי לתת לנו את הכח ואת היכולת לגדול ולהתפתח למרות הקשיים.
כאמור, הייתי ממליץ לך לשים רגע את העניין ה"דתי" וההשקפתי בצד, ולנסות להתקדם לקראת ריפוי ואיחוי בעולם הרגשי והנפשי שלך. רק אחר כך תמצא את הדרך ללמוד על השאלות הגדולות של החיים, באופן מאוזן יותר.
ולעניין ראש השנה שמתקרב, הייתי מציע לך לחפש את דיבורי הנחמה והאהבה, את המבט החומל על עצמי ביום הזה. אם מדברים על יום הדין, אז הדין שהייתי ממליץ לך הוא לדון את העולם כולו לכף זכות. רבי נחמן מברסלב אומר שהאדם צריך לדון גם את עצמו לכף זכות. ובזכות זה, "כשם שגוזרים בבית דין של מטה כך יגזרו בבית דין של מעלה". שום דבר טוב לא ייצא מכך שהאדם רואה את עצמו ואת העולם באור שלילי. ומאידך, המבט החיובי מייצר טוב ומתקן את העולם.
וכאמור, הייתי ממליץ לך למצוא את תורת הנחמה והאהבה, ולהימנע מספרים ודיבורים שמקטינים את האדם ומכניסים בו יראה ומדברים על ראש השנה במונחים מפחידים. אני לא אומר שאין מקום לדברים האלה, גם הם חלק מהתורה, אבל אני חושב שיש לא מעט אנשים שהדיבורים האלה מסוכנים להם. במקום שאתה נמצא – בוודאי יש בכך נזק. הדיבורים האלה מצטרפים לחוויית הבסיס הלא־טובה שלך ולמעשה מעקרים את היכולת שלך לראות את כל העושר והיופי בעולמו של הקב"ה, ומסרסים את היכולת לפעול טוב ולהתקדם.
ראש השנה הוא יום בריאת האדם. הוי אומר: זהו יום שבו הוחלט שהקיום שלנו כבני אדם רצוי. שכדאי שניברא. הקב"ה רוצה בקיומנו, והוא רוצה שיהיה לנו טוב. אני חושב שהמצווה הגדולה והבסיסית המוטלת עליך לפני הכל, בבחינת "דרך ארץ שקדמה לתורה", היא שתמצא את הדרך לחיות בעולם בחוויה קיומית של "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד".
אם ראש השנה הוא יום בריאת האדם, אז עיקר העבודה תהיה להבחין בכך שמה שקיבלנו – עצם הקיום שלנו – הוא חסד ומתנה, שזה "טוב מאד". לחפש את הנקודות הטובות בחיינו, להודות על נקודות כאלה שהיו בשנה שזה עתה מסתיימת, ולהתפלל על כך ולעבוד על כך שנגדיל את ראיית הטוב ואת ההכנה לקבלת הטוב ביתר־שאת בשנה הבאה.
אולי את זה מסמל ה"תפוח בדבש". אנחנו מבקשים שנרגיש שהקיום שלנו בעולם יהיה מתוק, ולא רק כי "צריך", או כי "חייבים", או כי זה מה ש"נכון" או "מועיל" וכדומה.
מאחל לך מכל הלב להיברא מחדש בראש השנה ולהרגיש שאתה ראוי לכך, ושהשנה שלך תהיה מתוקה ממש,
אלי
דלג לתוכן
תגובה אחת
אני חייב להודות שאני אחרי קריאת השאלה והתשובה פשוט התחלתי לדמוע..
גם לי במשך שנים היה קונפליקט וחרדה מה״ימים הנוראים״ ומה״פלצות״ ו״יום הדין״ וכו׳, אני זוכר את הימים האלה בישיבה לפני שנים, פשוט טראומה וערעור של החוויה הקיומית שלי, אני זוכר שהיה לי קשה לנשום פתאום באמצע תפילת ר״ה, ואיך שפשוט ברחתי הביתה במוצאי החג כאילו מישהו רודף אחרי…
עם השנים הבנתי שהיו לי שתי בעיות
1. שאבתי את התפיסות עולם התורנית שלי מת״ח מופלגים ויר״ש אבל שחינכו בצורה של פחד ויראת העונש, שיפלות האדם ופחיתות קיומו וחוויותיו שבהבל יסודן, יתכן והרבנים שם כיוונו אחרת ממה שתפסתי אבל זה הרושם שנרשם אצלי בכל אופן…
2. עם הזמן עמדתי על כך (ע״י בירור עצמי והתייעצות עם אנשים מתאימים, וגם ובעיקר ע״י לימוד בספרי רבותינו שמדגיש את הטוב הנועם ומעלת הקיום האנושי וחייו) שלי הייתה מכל מיני סיבות ושחלקם כנראה עדיין לא מובנות לי עדיין- בעיה עם עצם החוויה הקיומית שלי, דהיינו שאצלי זה התבטא שלא הייתי בטוח בקיום שלי, בעצמיות שלי, בקיום האנושי והיקומי בכלל..
מדובר בחוויה מאוד עמוקה ושורשית של הקיום הבסיסי ביותר של האדם, ולכן לוקח זמן והרבה מודעות ומחשבה כדי לעלות על זה ולעבוד על זה..
בכל אופן כל מקרה לגופו וצריך להתייעץ ולחקור על כל דבר שכזה, זה יכול להחזיר לבן אדם את החיים שלו בחזרה!
הרעיון שהרב המשיב כתב לגבי זה שר״ה הוא יום בריאת האדם ויום של רצון הבורא בקיומו והאהבה של הבורא כלפי האדם פשוט כל-כך אמיתי ומרגש וכ״כ נוגע בעצם קיומנו כברואים העומדים לפני הבורא האוהב, וזה מאיר אור אמיתי על המושג ״המלכת השם״, לא יודע איך לא אחזתי את זה עד עכשיו…, הקב״ה נותן לנו להיפגש עם דברים רק כשאנו בשלים מספיק לאחוז אותם…
יישר כוחכם ושנה טובה ומתוקה וכתיבה וחתימה טובה!