שלום לך בחור יקר, ושלום לך לוחם למוד קרבות.

קראתי את שאלתך לפני מספר ימים, ומאז היא מלווה אותי כל הזמן. קראתי ודמעתי, קראתי וכאבתי.

אתה מספר על בחור יקר וצדיק, בחור ברוך כישרונות שהצליח במאמצים רבים לצלוח בכבוד את ימי הבחרות המאתגרים, ולהישאר בדרך העולה בית א-ל.

נכון.

היו ניסיונות, והיו אף נפילות כואבות, אך אתה לא וויתרת ותמיד הצלחת לחזור למסלול. במצב שכזה גם הנפילות הם חלק מהעלייה. אם הצלחת לעזור אומץ ולחזור, הנפילות הם חלק מסיפור ההצלחה, ולא חלק מהכישלון.

ואתה עשית זאת שוב ושוב, ושוב.

אך כעת אתה מרגיש שמשהו בך נסדק. התעייפת..

הרווקות שמתארכת, החברים שעזבו אותך, הותירו אותך חסר חברה, ומהכוכב הגדול שהכרת, נותר עצב עמוק.

מובן שהנפש רוצה את שלה, וכשאין לה מענה במקום אחד, היא מתחילה לחפש פתרונות קלים יותר.

וכך אתה מוצא את עצמך נופל לזרועות היצר, שברגע הראשון הוא מפתה כל כך, אבל מיד אחר כך מגיעה תחושת הבושה הצורבת, ותחושת האשמה המפלחת כל כך שמגיע תמיד רגע לאחר שההנאה הרגעית חולפת.

זה כל כך כואב.

אתה מתבונן בחברים שהלכו, מקימים בתים ומשפחות, אך דווקא אתה הכוכב, נותרת לבדך בכאב ובבדידות.

כל כך התחברתי להרגשה שעולה בך, "הזאת נעמי"?

בשאלת חכם נמצאת חצי מהתשובה, אך נדמה לי, שבדבריך כבר הבאת את התשובה כולה.

אתה מספר על כך שבעבר היה לך מעמד חברתי שהביא לך דימוי עצמי גבוה. בנוסף למעמד החברתי, היית גם בחור כריזמטי ומוביל, שהיה מעורב רבות בעשייה ציבורית בישיבה ובין הבחורים.

היו לך שני נכסים חשובים: היית נחשב, והיית עסוק.

אתה מספר על כך ששני הנכסים האלו היוו מרכיב חשוב בהצלחה שלך להתגבר על היצר לאורך השנים, ובעזרתם גם כשהיצר הרע מצא פרצה, הדפת אותו ביעילות.

נתחיל מהנכס הראשון. המעמד החברתי.

היצר הרע שלנו אמנם מצליח להפיל ברשתו שרים ורוזנים, אך הטרף הכי קל מבחינתו, הוא כאשר הדימוי העצמי יורד.

אדם שיש לו דימוי עצמי גבוה, מפתח מסוגלות להתמודדות עם דחפים, וכשהיצר הרע פוגש אותו, הוא נתקל בלוחם עם כבוד עצמי גבוה שיירתע מלקלקל את מעמדו וליפול בשבי היצר.

אך כשאדם נמצא בתחושה שהוא לא יכול ולא מוצלח, הוא מיד נכנס לקבוצת סיכון ליפול, והיצר שאורב לנו תמיד, מנצל מהר את ההזדמנות.

המציאות של החברה שלנו היא כזו, שכשבחור לא מוצא את זיווגו תוך זמן קצר הוא הופך קצת ל"לא רלוונטי" כביכול.

לצערנו הרב, בישיבות אין ממש מקום לבחורים מבוגרים, ולא ניתן להם אתגרים מספקים, או מענה הולם אחר.

באופן נורמלי, טבעי שעבור אחוזים לא מעטים מהבחורים, מציאת השידוך היא דבר שעשוי לארוך כמה שנים, זה הליך בריא, ובוודאי שלא מעיד על בעיה.

יתכן אפילו שלהיפך. במקרים רבים מדובר בבחורים מוכשרים בעלי אישיות מיוחדת, שעבורם התאמת בת זוג היא מלאכה מאתגרת יותר, דווקא בשל האישיות המיוחדת שלהם.

אך כאשר רוב החברים נישאים, ואתה נותר מאחור, המחשבות על כך שאולי מדובר בכישלון שלך, מתגנבות להם, גם אם השכל ממש מבין כי זה לא נכון.

וכך הדימוי העצמי המצוין שלך הולך ונסדק, וליצר נוצר כר נרחב להעניק תחושה מהירה של סיפוק זמני מדומה.

אבל מעבר לדימוי העצמי, היה לך כלי נוסף במלחמת היצר. "חוסר הפניות".

חז"ל מלמדים אותנו ש"אין היצר מתגבר אלא בלב פנוי מן החכמה". דומה כי החלק ההופך את היצר לאפקטיבי ביותר הוא הלב הפנוי.

כשהלב פנוי נוצר וואקום, וכשיש וואקום, היצר מיד מנסה לתפוס אחיזה בחלל שנוצר.

לצערי הרב גם זה קושי מובנה בחייו של בחור מבוגר בישיבה.

הלימוד שבגילאים הצעירים מצליח להוות אתגר, כעבור כמה שנים כבר לא מתאים לכל אחד, וכך בחורים מבוגרים רבים נותרים ללא מענה.

אם אצל אברכים נשואים ניתן למצוא תחליף ללימוד, ולצאת לפרנס את המשפחה, הרי שאצל בחורים למרבה הצער זה לא לגיטימי.

בחור ישיבה יודע כי אם יצא מהישיבה לעולם המעשה, הרי שהוא יקוטלג בשידוכים באופן פחות תורני, והוא לא מוכן לוותר (ובצדק!!) על הקמת בית תורני.

המצב הזה יוצר מציאות בלתי אפשרית, שבה מצד אחד הבחור כבר לא ממלא את יומו בלימוד, ומהצד השני הוא גם לא עושה שום דבר אחר כדי לא לפגוע בשידוכים שלו.

למי שלא בסיטואציה זה יכול להישמע נחמד. אין מחויבות, פנסיה מוקדמת..

אבל זה רחוק מאוד מלהיות נחמד. הריקנות אוכלת את הגוף ושוחקת את הנפש. אין הרבה דברים קשים כמו להיות בחור בשיא שנותיו וכוחותיו בחוסר מעש.

פוטנציאל לא ממומש הוא לא רק חוסר מימוש, אלא גם שחיקת היכולת.

עם חוסר המעש מגיעה תחושת חוסר מסוגלת, שמזינה את חוסר המעש וחוזר חלילה.

וכמובן, במצב של שעמום וחוסר מעש, היצר חוגג, כפי שחז"ל מלמדים אותנו: "הבטלה מביאה לידיי חטא".

אכן. זהו מצב לא פשוט.

קל מאוד להציע לך לצאת לעולם המעשה, ולחפש לימודים/עבודה, ולמצוא עיסוק הולם שימלא את יומך וייתן לך סיפוק, אך לא בטוח שהמחיר שווה את זה.

אין לגיטימציה חברתית לצעד שכזה, ולכן המחירים אולי יהיו כאלה שאתה לא רוצה לשלם.

לא בטוח שיש לי פתרון להציע לך, אך ארצה להציע בפניך שתי נקודות, שאולי תעזורנה לך מעט:

דבר ראשון זכור! כי את המצב שלפניך שנראה כבלתי אפשרי, יצר בורא שמים וארץ.

זה אולי נראה שהמבוי סתום, ואין לנו דרך כיצד לצאת מהסבך, אבל חשוב להתחזק באמונה, לזכור כי בורא העולם, מי שאוהב אותך יותר מכל, הוא זה ששם אותך בסיטואציה הזו, ומאמין בך כי תוכל להתמודד נכון.

אין הרבה אנשים שמסוגלים להתמודד במציאות כזו, ולהישאר חזקים בדתם ובאמונתם.

אבל הקב"ה יודע שאתה לא כמו כולם. הוא יודע שלך יש כוחות מיוחדים, ולכן הוא נתן לך את האתגר הזה.

אתה לא לוחם רגיל. אתה לוחם ביחידת עילית מובחרת ממש, שבה אין הרבה חיילים. לשדה הקרב שלך לא כולם נשלחים, הסיבה היא כי רוב החיילים לא יצליחו במשימה. אך אתה נשלחת לשם, כי אתה כן יכול.

חשוב לי להוסיף דבר נוסף.

חייל שנמצא בחזית שונה מחייל שנמצא במטבח ושוטף כלים עבור היחידה שלו.

חייל שנמצא במטבח וישוב לביתו עם פציעות, ייענש. מדוע לא נזהרת על עצמך שלא להיחתך מסכין המטבח? עם קצת זהירות הוא יכול היה להימנע מכך..

אבל חייל ששב מהחזית כשעטרת הניצחון בידיו, גם אם הוא פצוע מכף רגל ועד ראש, הרי שלא רק שלא יתבעו אותו על כך, הרי שהחבורות הם חלק מאותות הניצחון שלו.

אם החייל הצליח לשוב מהמלחמה בחיים, הרי שזה עדות למסירות הנפש שלו, גם אם הוא מעד ונפצע שוב ושב.

אינני יודע חשבונות שמים, אך אני מניח שהעובדה שאתה נופל גם היא מצערת וכואבת, היא אינה מרחיקה אותך מבורא עולם. אעז ואומר שאולי אפילו להיפך!

בורא עולם יודע היטב לאיזה חזית מורכבת הוא שלח אותך, וגם אם יש נפילות ופציעות, הרי המלך לא מצפה שהחייל ישוב משדה מוקשים כשהוא חנוט בחליפה ומעונב בעניבה.

ברור שבשטח מתלכלכים.

העובדה שהצלחת עד עכשיו לשמור על הדת ועל קיום המצוות, ועוד כבחור ישיבה, מעידה כמה האמון של הבורא בך, מגובה ביכולות שלך.

אתה חייל קומנדו קרבי, שחותר לו דרך במעבה הג'ונגל. לפעמים נשרט ונופל, ולפעמים קם ומתעצם, אך תודה לה', אתה עדיין על המסלול, וזה הכי חשוב.

אל תשכח לרגע, שלא אתה בחרת להיכנס לזירה, אלא בורא עולם שמאמין בך, הוא זה שהציב אותך כאן, והוא לא עוזב אותך לרגע.

הקב"ה אוהב אותך ואני בטוח כי כל כאב ששאתה חווה לאחר נפילה, מכאיב גם לאבא שלך שבשמים.

הכאב הוא לא רק על החטא, אלא בעיקר על בנו אהובו שנלחם עבורו וכעת מתייסר מרגשות אשם.

נקודה שנייה שרציתי להוסיף:

אכן, קשה לחשוב על פתרון מהיר שייתן לך מענה וישיב לך את שני הכלים שהיו לך בעבר.

אך אני בטוח כי יש בידך כלים נוספים כיצד לייצר לעצמך סיפוק באופן שימלא את יומך.

זה יכול להיות בתחום הלימוד – גם אם אתה כבר לא ממש אוהב/מסוגל לשבת וללמוד שלושה סדרים בהתמדה, אולי למסור שיעור דף יומי, יהיה עבורך 'מחייב' שיעניק לך סיפוק?

אולי ללכת ללמוד בישיבה למתחזקים, ששם צריך את הניסיון התורני המכובד שלך יעשה לך טוב?

מאידך – תוכל גם אולי למצוא סיפוק מחוץ לתחום הלימוד, באופן שגם ישאיר אותך בן ישיבה וגם ייתן לך תחושת סיפוק.

מציע לך למשל להתנדב בארגון חסד כלשהו, או ללמוד איזה מקצוע שמעניין אותך אונליין.

אוכל להעלות רעיונות רבים, אך אתה בוודאי יודע טוב מכולם מה אפשרי ונכון עבורך.

קח את הצעותי כמראה מקום, וחפש לך תחומים נוספים אליהם תוכל להיכנס.

מקווה מאוד שזה יצליח 'לתפוס לך את הראש', וייתן לך סיפוק ומילוי עצמי.

דבר אחרון:

לעולם אל תשכח שהבחור הכוכב שהכרת, לא נעלם!!

הוא אמנם בתרדמת קלה כעת, מפני שקשה לו, אך הכוכב נשאר כוכב, ובעז"ה ברגע שבו התנאים יבשילו, כוכבו ישוב ויזהיר.

הניסיונות שאתה עובר כעת רק ישביחו אותך יותר, ובעז"ה לזעקה שלך "הזאת נעמי", התשובה תהיה שנעמי תחזור בכפל כפליים, רק עם ניסיון עשיר יותר, וחכמת חיים ששוויה לא יסולא בפז.

בהצלחה!

דניאל