בס"ד

שלום לך שואלת יקרה וחושבת.

מצטערת על העיכוב בתשובה, שאלה מצויינת כשלך ראויה להתייחסות עומק, ובתוך החופשה התובענית לא כל כך מצאתי את הזמן…

בשאלה שלך שמעתי שתי שאלות – האחת – מי שמאמין לא מפחד? מה מקומו של הפחד אצל האדם המאמין? מותר לנו לפחד? והשניה – האם בכלל יש לנו על מה לסמוך ? אנחנו נפגשים בכל כך הרבה סבל בעולם, האמנם אנחנו יכולים לבטוח? להיות רגועים? להמשיך להאמין?

נפתח בשאלה הראשונה – פחד הוא מנגנון חשוב שברא לנו ה', מנגנון שמטרתו לשמור עלינו מפני סכנות, להזהיר אותנו ממקומות שעלולים להוות עבורנו מקור לכאב וכדו'. כמובן שמנגנון כזה הוא נפלא וחיוני וחיובי ועוזר לנו לשמור על כוחות החיים שלנו! אנחנו חלילה לא רוצים להכחיש מנגנון כה חשוב. אך כאן עלינו להבחין בהבדל שבין פחד לבין חרדה. בעוד פחד הוא רגש שמתעורר מול או בעקבות אירוע ספציפי כמו אש שמתלקחת, ריח חריף של גז, רעש של אזעקה, מכונית שמתקרבת במהירות – ומטרתו היא להגן עלינו על ידי התמגנות, קריאה לעזרה מקצועית, בריחה וכדו'. חרדה היא פחד כללי, תחושה שאינה מכוונת כלפי דבר מסוים, חוסר רוגע שמלווה, אי שקט פנימי.

חרדה כזו פעמים רבות מהווה איתות לצורך בחיזוק ביטחון – מול כל אלו אין לנו איך להתגונן, עם חרדה שכזו אין לנו איך לפעול, תחושות שכאלו מרפות את ידינו אופפות אותנו ואינן מתורגמות לתועלת של התמגנות, להיפך – הן מובילות להסתגרות, אי עשייה והימנעות. (כאן המקום להגיד שכשם שברפואת הגוף אנו נזקקים לעזרה רפואית, לעיתים גם חרדות המקשות על ההתנהלות מצריכות עזרה ברפואת הנפש).

תחושת האמונה הקדומה ביותר אצל בני האדם היא כפי הנראה בהיותם תינוקות – חשבת על כך שהמילה "אם" קשורה למילה "אמון"? תינוק קטן הוא היצור הכי חסר אונים בטבע, אין לו כל סיכוי לשרוד בלי אמו (או כל אדם שיהווה עבורו דמות אם אוהבת ומגוננת), ועם כל חוסר האונים שלו ושבריריותו כי רבה היא, אם תביטי על פני תינוק שעה שהוא מונח על אמו תגלי שלווה שאין לה סוף, זוהי חווית אמון.

נכון, אימהות הן אנושיות ופעמים רבות גורמות למשברי אמון קשים אצל התינוקות שלהן, אך בטהרתה חווית ה"גמול עלי אמו" היא חוויה של אין דאגה ופחד, ובטחון מלא שכל מחסורנו יתמלא, לדרגה כזו של בטחון אנו מבקשות להגיע בקשר עם ה', שהוא ודאי בלתי מוגבל ויכול באמת ובתמים להעניק את כל מחסורנו.

יתירה מזאת, כל בטחון בכח אחר – אנושי או טבעי, הרי הוא מגוחך, שהרי ה' יתברך הוא בעל הכוחות כולם וכל הכוחות פועלים מכוחו שלו. נמצא שהוא הכח היחיד בו ראוי לבטוח ועליו לשים את כל יהבנו. אך כאן מגיע מקומה של השאלה השניה – במבט מפוכח סביבנו ניתן לראות הרבה צער וכאב, אנשים סובלים וכואבים, הביטחון והאמונה אינם מהווים ערובה לחיים שלווים ונטולי מחסור , ואם כן, כיצד אני יכולה להתמסר אל התחושה שאני עטופה ומוגנת כאשר אינני יודעת מה יחליט השם יתברך עבורי? אולי הוא יגזור עלי סבל וכאב? צער וקושי חלילה?

דבר ראשון עלינו להזכיר לעצמנו שגם אנשים שאינם מאמינים יכולים לסבול.. הכאב אינו תוצאה או פרי של התמסרות – הוא מנת חלקם של כל בני האדם כאן עלי אדמות, החיים בעולם של חיסרון, אך בכל זאת ישנו הבדל מהותי בין כאבו של המאמין לכאבו של מי שאינו מאמין.

המאמין הסמוך ובטוח על ה' מרגיש – גם בבוא כאב חלילה, שאמנם אין הוא מבין מדוע ולמה, ואין הוא מבין כיצד – אך ודאי ודאי שכאב זה הוא לצורך טובתו היותר עליונה, בה אין לו כל השגה. הכאב עבורו מהווה עוד אמצעי לחיזוק הקשר עם ה', לפנייה אל בורא העולם שימלא את מחסורו וימתיק את גזר דינו.

לפני מספר חודשים הלכתי עם בני שהיה כבן חצי שנה לחיסונים בטיפת חלב, כשהוא בכה, ראיתי בעיניו מעבר לכאב את תחושת הבגידה -כיצד הפקירה אמי האוהבת את גורלי בידיה של אחות רשעה זאת המבקשת להכאיב לי? וכיצד למרות סבלי הרב היא מסכימה לאותה מרשעת לדקור אותי שוב? כמובן שעם כל הבנתו על עצמו ועל העולם, הוא לא יכול היה לשער שהחיסונים הללו הם טובה גדולה עבורו, ושרק את טובתו אני מבקשת.

המשל הזה יכול להישמע קלישאתי מאד ונבוב, אך האמת הוא שהוא אמת גדולה מאד. באמת אין אנו יודעים מאומה על העולם ועל נשמתנו הנצחית, על מה טוב לה ועל מה שלו היא זקוקה, אנחנו יכולים וצריכים לפעול בכלים שניתנו לנו כדי להשיג את הטוב האלוקי – לעשות את שה' מבקש שנעשה, אנחנו מצווים לבקש על מילוי חסרוננו ולצעוק אל ה' בעת צרה, ויחד עם זאת, בליבנו צריכה להיות כל העת השלווה העמוקה השמורה למי שמרגיש שכל חייו מסורים בידיו של מי שרוצה בטובתו, והיחיד שיכול להעניק לו זאת.

ולסיום, כדאי לזכור שפעמים רבות הרע והטוב הם בכלל עניין של פרשנות, הפסוק הראשון בפרשת ראה אותה קראנו בשבת האחרונה הינו: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" – על פי הפשט הפסוק מלמד אותנו שיש בעולם הזה ברכה – שפע של טוב ושמחה והצלחה ויופי, אבל יש גם קללה – חיסרון, כאב, קושי, ייסורים וצער. רבי נחמן מברסלב מסתכל על הפסוק הזה ומפסק אותו באופן כזה: "ראה אנוכי נותן! לפניכם היום – ברכה וקללה". כלומר, הקדוש ברוך הוא נותן, מוריד שפע, משגיח על חיינו ומוביל אותנו, לפנינו, בידינו, בפרשנות שלנו לקבוע האם מה שנתן לנו ה' הינו ברכה או קללה. בידינו הבחירה להחליט האם החושך הזה הוא בכלל הכנה לשחר שיפציע, או קללה שאין לה סוף, האם זהו משבר ממנו יוולד משהו חדש או שזהו שבר שאין ממנו תקומה, הפרשנות הזו, היא קריטית, ממנה מופעלים הרגשות שלנו, היא זו שתקבע אם נזכה בחיים טובים או חלילה להיפך.

שנזכה לראות טוב, להאמין בטוב, לפעול למען הטוב ולהתמסר לגמרי לתחושת הבטחון "כי לך לבד עיננו תלויות".

חנה ש.