שלום חוה,

מה פתאום חוה, קוראים לך שרה או רבקה או כל שם אחר, אבל במכתב שלך את מביאה בעוצמה רבה את קולך כבת-חוה, כמי שרוצה לחיות ולחוות את החיים בעוצמה רבה.

איך בורכת! עם הרצון הזה את תוכלי למלא את חייך בחוויות ולצבוע את ימייך בססגוניות מהממת. נכון, לפעמים זה עלול לדחוף אותך קרוב מדי לעץ הדעת, אז טוב שאת מזכירה לעצמך שיש גבולות, ושאת לא באמת רוצה לנגוס מהפרי האסור. אבל כן, במסגרת המותר את רוצה למצות את האפשרויות ולחיות חיים עסיסיים ולא יבשים.

עד כאן הכל טוב, אלא שמציאות החיים לא תמיד מאפשרת את זה. לפעמים זו הבריאות שמונעת מאנשים לממש חלום (לעלות לאוורסט למשל). לפעמים אלה היכולות הכלכליות, מספר הילדים, סוג העבודה, ולפעמים… התבניות המוגדרות של החברה או של הבעל.

במקרים כאלה בדרך כלל אנשים מוצאים איזושהי נוסחת פשרה שמקובלת על כולם: כל אחד זז כמה מטרים מנקודת המוצא שלו ונפגשים איפהשהו באמצע. מהמכתב שלך נראה שאצלך זה לא קרה עד עכשיו. אולי בגלל שהתקשורת הזוגית לא מאפשרת את זה עדיין, ואולי בגלל סיבות אחרות. בכל אופן, את כותבת שהגעת למצב של רעב. כשאדם רעב מאוד והרבה זמן, הוא עלול להגיע לבולמוס. במצב כזה הראייה מתחילה להשתנות, מתחילים לפנטז ולחלום על אוכל בהקיץ ובשלב מסוים אפילו לאכול בלי שליטה. כך גם בעניין הצורך בחברה או כל חסר אחר. כשהחסר גדול או ממושך, מגיע מצב שנדמה כאילו זהו בור כל כך עמוק, שלעולם לא ניתן יהיה למלא אותו, ובטח שלא בדרכים סבירות ובכמויות סטנדרטיות. קול פנימי כאילו אומר לנו 'חיכיתי כל כך הרבה! עכשיו – רק משהו דרסטי יוכל למלא אותי'.

מהמכתב שלך אני מתרשמת שיחד עם החסר הגדול את מנהלת דיאלוג פנימי, ונותנת להיגיון ולשכל את זכות הדיבור. זה לא מובן מאליו, וזה יכול מאוד לעזור לך. אמנם זה לא ימלא את החסר אבל תוכלי להשתמש בכוח הזה כדי לחתור למילוי בדרך בריאה וטובה ולא בבולמוס שיכול לפגוע בך ובמשפחה היקרה לך.

אז מה כן?

אנסה לשרטט מפת דרכים, בטוחה שתפלסי את דרכך בחכמה ותיקחי מה שמתאים לך:

1. להכיר בחסר ולתת לו מקום.

את לא מבקשת לעבור על איסורים או לחצות גבולות, אלא זקוקה ליותר צבע ועניין, מקום פורקן ושחרור, ובעיקר – להיות את האמיתית.

כאישה יהודיה, אני חושבת שחובתך לתת לצרכים הרגשיים שלך מקום ומענה. בספר הכוזרי מוגדר החסיד כאדם שמזין את צרכיו הפיזיים והרגשיים כאחד, וכך הוא מוכן לעבודת ה' בכל עת.

2. להסביר את עצמך.

כנראה שבעלך לא חווה כמוך את החסר הזה, ויתכן שהצרכים שלו שונים משלך. תצטרכי לפעול בחוכמת נשים ולמצוא דרך להסביר לו את המקום שלך בלי שזה ייתפס כגורם מאיים או מלחיץ, ובאופן שיעשה לו חשק לעזור לך להרגיש טוב. אני מנחשת שאם הוא יבין מה תהיה התרומה של התמיכה שלו במילוי החסר לזוגיות ולמשפחה כולה, תהיה לו יותר מוטיבציה.

3. למלא את החסר באופן מותר, לאט ובטוח.

אני יודעת שכרגע נראה לך שאין שום דרך לעשות את זה. וזה נכון חלקית. נכון שכאישה חרדית לא תוכלי לסמן וי על כל הדוגמאות שהבאת, בטח שלא תוך זמן קצר. אבל אם תקפידי לתת לעצמך מדי פעם משהו קטן, את תראי שאחרי תקופה יהיה לזה אפקט מצטבר. אולי אפילו לוח יעדים יכול לעזור. או שיבוץ של 'זמן חוה' ביומן באופן קבוע מדי שבוע. כבעלת עסק, טבעי שאת רתומה לעבודה ולא מפרגנת לעצמך יותר מדי חופשים. תחשבי מה היית עושה אם היה לך יום חופש פעם בשבוע. לאן היית נוסעת? את מי היית פוגשת?

בקיצור, הרעיון הוא לאכול במנות קטנות לפני שהבולמוס בולע אותך. תמיד יהיו דברים שתרצי ולא תקבלי, וזה נכון לכל אישה בלי קשר למגבלות דת או חברה, אבל כשהבטן מקרקרקת, מה שצריך זה לא ארוחה ענקית אלא לאכול ארוחות קטנות בזמנים קבועים.

מאחלת לך שתמצאי את הדרך למלא את חייך בחוויות מספקות ומשמחות!

ברוריה