שבוע טוב, יקרה.

התחושות שלך מובנות לחלוטין. בית זו מילה נרדפת ליציבות. כשהוא מתערער – קשה להכיל. קיים תמיד החשש מפני גירושין וההשלכות לגביכם. את גם בגיל שמסתכלת קדימה ומן הסתם מקווה לזוגיות שונה, טובה.

אחלק, ברשותך, את השאלה לשתיים.

ההרגשה שעולה מהנכתב שאת חוששת מגירושין שממתינים מעבר לפינה. בנוסף, העלית את הרצון לדאוג לאחים שלך תחושת יציבות. משום מה לא דיברת על עצמך, אלא עליהם.

נדמיין לרגע את הדבר הכי גרוע מבחינתך – ההורים מתגרשים. מה יקרה, במצב הזה? הרי גם במצב העכשווי, בו ההורים צורחים ומקללים, קשה לחיות. במידה מסוימת, ילדים רבים משתוקקים (לפחות בסתר לבם) שהסאגה הזו תיגמר והשקט יגיע. כשההורים מתגרשים, לפעמים המצב מתייצב. אין את המריבות והאשמות בין בני הזוג. ההורים משתדלים להעניק לילדים את הכי טוב בעבורם, ובעצם להוכיח שהם הורים דואגים ומסורים. הם לא עסוקים בהישרדות ופנויים להעניק לילדים את מה שכעת אין ביכולתם.

וגם אם לא – לכאורה מדובר באנשים בוגרים שאמורים לקחת את האחריות על עצמם וחייהם. אם הם מחליטים שנכון להתגרש – מדוע את כל כך חוששת? האם מה'מה יאמרו'? מהבושות? הרי גם במצב העכשווי לא מעט אנשים מודעים למה שקורה בתוך הבית.

גם בהמשך, את חוששת לאחייך. לא על ההשלכות לחיים האישיים שלך, אלא של אחייך הקטנים. איפה את בתמונה? איפה ההרגשה שלך, בכל הסיפור הזה? האם תחושת האחריות הזו לא נובעת מהצורך בשליטה במצב? לנסות לדאוג 'לעשות סדר' בברדק שבבית, לנסות להרגיע את הרוחות? לנסות להחליק מהמורות שאינן קשורות אליך?

יש מצבים שעלינו לדעת שהתפקיד שלנו, למרות הקושי, הוא דווקא להרפות. לנשום עמוק, ולהזכיר לעצמנו שהתפקיד שלנו הוא לא לתקן את העולם. לאפשר לכל אחד לקחת את האחריות על חייו ומעשיו. אין לנו אפשרות לשלוט תמיד במצב. עלינו לדאוג שלא ניפגע ממנו, אבל לא לתקן את העולם. זה פשוט לא ילך.

איך כתבת? אני יודעת שזה לא שלי. וזה מדויק. זה אכן לא שלך. זו בחירה של ההורים שלך מה לעשות עם החיים שלהם. איך לחיות אותם, וכמה לסבול בהם. אין לך איך לשנות את זה. את יכולה רק לעזור לעצמך כדי לא להיפגע מזה. לחשוב בכל פעם שמתעורר חיכוך ביניהם – איך היית נוהגת במצב הזה, כדי להגיע בצורה בוגרת יותר לנישואייך שלך. ללמוד כמה חשוב להבליג כדי להרוויח חיים יפים יותר.

אם חשוב לך להקל על האחים שלך, אז פשוט תדברי איתם על החוויה שלהם. אחרי פיצוץ בין ההורים שלך תשאלי להרגשתם, תקשיבי לחששותיהם. לא חייבים לתת פיתרון, כי לא תמיד הוא קיים. אבל ההקשבה תועיל להם לפרק את המועקה. תפנה להם מקום. יתכן גם שתופתעי ותגלי שהם לא לוקחים את זה קשה כמוך. בכל זאת הם לא מעמיסים על עצמם את האחריות למצב, ולכן המשקפיים שלהם לא גדולות כל כך…

תנסי בכל פעם שמתפרץ ויכוח להזכיר לעצמך שזו בחירה של ההורים שלך, לא להתערב להם בשיקולים, ולחשוב לעצמך איך את היית מתנהגת, לו היית בסיטואציה הזו. מאחר ואת בגיל השידוכים, או מתקרבת לכך (תלוי במגזרים השונים) הייתי מציעה לך לעשות עבודה בנושא, כדי לקחת את הניסיון הזה למקום בונה ומעמיק. למקום של עבודה אישית כדי לא להעתיק אותו, חלילה לבית האישי שלך, בע"ה.

ושוב, כשהחרדות ממלאות אותך, תחשבי מה יכול להיות הכי גרוע במצב הזה. תופתעי שזה פחות נורא מהדמיונות.

הצלחות רבות, ובשורות טובות,

תמי