יקירתי,

ראשית, אני רוצה להביע את הערכתי הכנה לכנות ולאומץ שלך. לא קל להודות בפני עצמינו בחולשותינו ועוד להעלות את זה על הכתב. אני בטוחה שלפעולת הכתיבה של השאלה, קדמו התלבטויות רבות, אך הרצון האמיתי לדעת ולהבין ולחתור לאמת ניצח את כולן.

מתוך דברייך, ניכר שאת אדם שדורש מעצמו ואינו מוותר לעצמו בכהוא זה. אולם, יש לי תחושה שהדוגמאות שנתת, כמו תלישת עור מהשפתיים בשבת, הינן רק סימפטומים של מה שקורה בנבכי נפשך, ואולי גם בתחומים אחרים, ולכן המחשבה כיצד להתמודד צריכה להיות מכוונת למה שגורם להן לקרות ולא לביטוי שלהם בשטח.

הרשי לי לפתוח בדברים מתוך השאלה שלך. פתחת בהצהרה חד משמעית של : "אני פשוט לא מצליחה לשמור את השבת..". האמנם? האם אדם שכל כך משתדל, לומד ומלמד מתחבט ומתייסר יכול להצהיר על עצמו בכזו פשטות שאינו שומר שבת? האם כשלונות נקודתיים מורים על האדם כולו? אלא שכאן נעוץ שורש הענין. מנקודת המבט שלך, הראיה של הדברים היא דיכוטומית: בצבע שחור או בצבע לבן. או שמצליחים לשמור את כל הלכות השבת או שגם מה ששומרים לא נחשב! אני חשה כאן שיפוטיות וביקורת עצמית שדוחקת אותך לפינה אפילה, מפילה אותך לקרקע, מחלישה אותך ויוצרת אצלך אשליה של תבוסה מוחצת. החלקים שבהם את חווה חוסר הצלחה צובעים את התמונה כולה בצבע שחור כהה.

וזו בדיוק ההגדרה של פרפקציוניזם- הצורך להיות מושלם או להופיע ככזה. ולעיתים דווקא בגלל פרפקציוניזם מגיעים למצב לא מסתגל של דחיינות, יאוש וחרדה. אני מזמינה אותך לבחון את הצורך הזה בתחומים אחרים בחייך ברבדים האישיים ולאו דווקא התורניים.. האם גם שם את מחמירה עם עצמך כל כך? השאיפה למושלמות טומנת בחובה גרעין טוב של עבודת חיים ושאיפה נפלאה של עליה והתקדמות, אם היא מונחת בלב שיודע לאהוב את עצמו ולקבל את הדרך לשלמות באהבה. חשוב לי לומר לך, הקב"ה רואה ומייקר כל מצווה וכל שמירת שבת שלך! המקומות בהם אינך מצליחה עדיין להגיע לשלמות שאת שואפת אליה, לא מורידים בכהוא זה מאותן ההלכות שאת מקיימת בשלמות.

את כותבת בכאב "הדברים לכאורה הקטנים מפילים אותי מדי שבת", אומר לך בכנות, לתחושתי, הם לא מפילים אותך… הראיה שלך אותם כאויבים האורבים לך, מציבה אותך במצב דרוך כלפיהם, והיא זו שעלולה "להפיל" אותך. להפיל את הערך העצמי שלך בעיני עצמך, ואת האמון שאת נותנת בעצמך שאת אכן יכולה.

מדברייך אני חווה פער גדול בין מי שאת היום לבין מי שהיית רוצה להיות. קשה לחיות בתוך פערים. אדם עובר תהליכים, התקדמויות בכל מיני מקצבים שמתאימים לנפש שלו באותה תקופת זמן, ואם תתני כבוד לתהליך ותתייחסי אליו בסבלנות זה רק ייטיב איתך.

בעינייך, הבעיה טמונה ב"יראת שמים" שלך… –אלא שיראת שמים עיקר ביטויה הוא הרצון המתלווה למצווה, המסירות, ההתלהבות אליה וצורת קיומה. "רחמנא ליבא בעי"- ה' רוצה את הלב, את הרוח, את ההכרה, את הנכונות לוותר על הנוחות ועל ההרגל ,לצורך קיום המצווה. זוהי "יראת שמים".

"יראת שמים" אין מקיימים בנפרד, אלא היא הפנימיות והלב של כל מצווה ומצווה.

וכאן אני רוצה להגיע לדרכי ההתמודדות אותם ניסית כפתרון לבעיה שכל כך מטרידה אותך. את משתפת בכך שאת קוראת ספרים בנושא עורכת לעצמך "מבצעים"…דברים הראויים להערכה גדולה. אני רואה מולי אדם שלא מוותר, מנסה מכל כיוון לתת פתרון. אולם, מכיון שהשורש אינו התנהגותי אלא פנימי יותר, דרך זו שחזרה על עצמה שוב ושוב לא הביאה אותך לפתרון הרצוי. ואסביר: כאשר את מתייחסת למצוות באופן חרדתי, או כדברייך: " אני נזהרת מאיסורי שבת כמו מאש.", "מנסה להלחם כנגדו ",  "ועל חטאים שאנו חייבים עליהם סקילה" – "אני מצטמררת." "הענשתי את עצמי". "האם אני מקרה אבוד?"

החרדה היא זו שמנהלת אותך בהתנהלות הזו.

קחי לך אתגר חדש, משימת חיים חדשה, שעבודת השם שלך לא תהיה מתוך לחץ, פחד וחרדה, אלא מתוך מקום של בת אהובה שאביה מביט בה בסבלנות ובהבנה מהצד, מצפה לה וסומך עליה כאומר לה: "אני כאן בתי האהובה, אני רואה את מה שקורה בתוך ליבך ולא רק את התוצאה החיצונית.. ואני מעריך, מבין , סומך ויודע שאת בדרך הנכונה…", שאי עינייך לשמים והשיבי לו את אותו מבט. של בת אהובה ואוהבת, לא כזו שאינה מאמינה בעצמה ובאהבת אביה אליה, אלא כאומרת: "אבא, אני בדרך על כל חולשותיי, יודעת שאתה מבין, סומך ואוהב ומחכה לי בסבלנות אין קץ..והכי חשוב עוזר לי בדרך, אני לא לבד במסע הזה.."

אבא! "אהבה רבה אהבתנו…"

שינוי דפוס החשיבה, כך אני מאמינה בכל לב, הוא זה שיוביל אותך להתייחסות סלחנית ואוהבת יותר כלפי עצמך לא ממקום של ויתור על קיום מצוות בדקדוק, אלא קיומן ממקום של אהבה עצמית ואהבה לבורא עולם.

מוזמנת לחזור ולשתף בתחושתך ובשאלותיך, ואשמח לדעת אם תשובתי סייעה לך,

בהצלחה רבה ובהערכה עמוקה,

וזכרי! "אין יאוש בעולם.."

יעל

[email protected]