שלום לך שואלת יקרה.

נהניתי מאד מהשאלה הרגישה והמתחשבת שלך, ומהאחריות והבגרות שמשתקפת ממנה.

את דואגת לאחותך ורוצה בטובתה, ועוצרת כדי לחשוב ולשקול מה הדרך הנכונה לעזור לה.

אני גם שומעת מהמכתב שלך הערכה וכבוד כלפי ההורים שלך, על אף הביקורת שיש לך עליהם – זה לא מובן מאליו, וממש מעורר הערכה.

את עומדת בפני דילמה לא פשוטה, מצד אחד את שומעת מאחותך דברים שלהרגשתך חובה ליידע בכך את הורייך, ומצד שני את מבינה שהאמון שאחותך רוחשת לך – חשוב וחיוני ולא כדאי להרוס אותו. מצד שלישי, אני בטוחה שהסוד הזה שאת נושאת איתך מכביד עלייך, זו אחריות מאד גדולה לשאת…

העובדה שאת מסוגלת להתמודד עם הקונפליקט הזה, ובמקום לנסות "להתפטר" מהאחריות הזו – את עוצרת ומבררת באחריות מהי הדרך הנכונה לפעול בה – ממש מדהימה ומעוררת התפעלות.

כמה נקודות,

ראשית – לא סיפרת ואולי את מעדיפה לא לפרט – מהם הדברים שאחותך מספרת לך? האם מדובר בהתמודדויות 'קלאסיות' של נערה בגיל ההתבגרות, או שמדובר בדברים קיצוניים יותר, כאלה שעלולים להזיק לה ולהשפיע לטווח הארוך?

שנית – את כותבת שאתן שתי אחיות, האם יש עוד אחים ואחיות בבית? האם את מהווה את הדמות הקרובה בחייה, או שיש עוד אנשים במעגל הקרוב שהיא סומכת עליהם ונותנת בהם אמון?

שאלה נוספת שיש לי אלייך, מאיזה מקום אחותך מספרת לך את החוויות והאירועים האלו, האם זה ממקום של קושי והתלבטות, או ממקום של חדווה והנאה בחוויות שלה? האם יש לך דרך לשכנע אותה לדבר עם ההורים שלכן? או שהמקום שלך מבחינתה הוא רק של הקשבה והכלה ללא נכונות לשמוע ממך עצות והכוונה?

ושאלה נוספת, ואני שואלת אותה בעדינות – את חושבת שיכול לצאת משהו טוב מזה שתספרי להורים שלך את מה שעובר על אחותך, ללא הסכמתה? מהשאלה שלך נשמע שגם את מבינה לליבה של אחותך שלא משתפת את הורייך, ומצד שני מבינה כמה האמון שהיא נותנת בך הוא חשוב ורגיש.

השאלה היא האם את מסוגלת להוות בצורה כלשהיא 'גשר' שמתווך בין אחותך לבין הורייך, האם את יכולה לזהות דרך שבה אחותך כן תצליח לשתף את הורייך, אולי יש קרוב משפחה אחר שיכול לעזור? או אולי תציעי לאחותך שאת תהיי שותפה בשיחה בינה לבין הורייך אם זה יכול לעזור?

אני כותבת אפשרויות שייתכן שבכלל לא מתאימות לסיטואציה שלך, אבל אולי דרכן תצליחי לחשוב על דרך שכן יכולה להתאים לך ולה.

מעריכה מאד,

את מוזמנת להמשיך להתכתב איתי במייל, [email protected]

אסתי.