שלום יקרה, יקרה מאד,
קודם כל לקחתי זמן פשוט להיות איתך. לנשום את הבלאגן שבלב, לתת לו מקום מבלי למהר לסדר, לפתור, לארגן ולהגיב.
הדבר הראשון שיכולתי לעשות עבורך הוא להיות איתך. כל מה שיבוא כעת במילים- יתכן שיתאים, ויתכן שלא, ואולי רק מאוחר יותר.
לכן אני מזמינה אותך להקשיב פנימה ולהרגיש את השפעת המילים והרעיונות.
רק מה שמועיל- שייך אליך. מתוך אמון שתקחי מה שנכון לך, אני מעזה לומר משהו, במקום של ענווה מול החוויה הבלתי מושגת שאת עוברת.
כל כך ניכר מתוך כתיבתך כמה אהבת את אבא שלך, כמה הוא היה יקר לך וכמה את ממשיכה לשאת אותו בלבך.
דווקא משום כך, טבעי שהפטירה שלו מעוררת לא רק געגוע וכאב, אלא גם שאלות אמוניות, מחשבות על העבר ותחושות של החמצה. התחושות האלו הן לא תוצר לוואי אלא הזמנה מגבוה, ואני תפילה שתכנסי בשערים והם יובילו אותך למחוזות של אור ובהירות נפלאה שטרם הכרת.
אנסה לחלק את השאלה לתתי- נושאים, ובכל אחד אניח כמה נקודות למחשבה; הן רחוקות מלספק את הלב המשתוקק לדעת, אך תקצר היריעה. לכן כתבתי מה שחונן אותי ה', כקצה חוט להמשך התפתחות וחשיבה.
אמונה שהכול לטובה – האם צריך גם להרגיש כך?
האמונה שכל מה שהקב"ה עושה הוא לטובה אינה מחייבת אותנו להרגיש שכל מה שקורה לנו טוב. יש הבדל בין הידיעה שהקב"ה מנהיג את העולם בחכמה ובטוב, לבין החוויה האנושית שלנו, שלפעמים היא קשה, כואבת ואפילו בלתי נסבלת.
כאשר אדם מאבד את אביו, הוא איבד משהו יקר ואמיתי. אין צורך לשכנע את עצמך שהמציאות טובה לך עכשיו. מותר לך להרגיש שחסר לך אבא, שמקומו חסר ושאת מתגעגעת אליו.
גם הנחמה של "מן השמים תנוחמו" אינה בהכרח הבטחה שיום אחד תרגישי שהכול טוב. זו תפילה שהקב"ה יעניק לך כוחות ונחמה ממקום עמוק יותר, שאדם אחר אינו יכול להגיע אליו. לפעמים הנחמה אינה משנה את המציאות, אלא נותנת לאדם כוח לחיות בתוכה.
מדוע צדיקים סובלים ורשעים מצליחים?
זו אחת השאלות הקשות ביותר באמונה, והיא אינה נובעת מחוסר אמונה. כבר דוד המלך, ירמיהו הנביא, איוב וחז"ל התמודדו עם השאלה מדוע יש צדיק ורע לו ורשע וטוב לו.
חשוב להבין שאין לנו יכולת לדעת את חשבונותיו של הקב"ה. איננו יודעים מדוע אדם מסוים חולה ומדוע אדם אחר בריא, ואין בידינו להסיק שמי שסובל ראוי לסבלו או שמי שטוב לו ראוי לכך.
גם אין לנו אפשרות לקבוע שחייו של אבא היו צריכים להסתיים במקום חייו של אדם אחר. הכאב שלך מובן מאוד: את רואה את מעלותיו של אבא ושואלת מדוע דווקא הוא נדרש לעבור את כל זה. אבל איננו יודעים את החשבונות האלוקיים, וגם לא נדרש מאיתנו להצדיק כל מציאות שאיננו מבינים.
האמונה אינה אומרת שאנחנו יודעים להסביר את כל מה שקורה, אלא שאנחנו מאמינים שגם במקום שבו ההבנה שלנו מסתיימת, הקב"ה אינו חדל להיות טוב וצודק.
אני אישית נולדתי מחדש עם הספר "דרך השם" של הרמח"ל, שם הוא מרחיב ויוצר מיפוי של העולם וקורותיו.
אחת הנקודות אניח כאן מעט בהרחבה:
ה' הוא טוב שלם, ואך טבעי שיצא ממנו רק טוב שלם.
אלא, כדי שאחנו נוכל לקבל את הטוב באיכות הכי טובה שיש, הוא יצר מצב פלאי, ממש מנוגד למהותו הטובה; הוא יצר מקום שבו יש הסתר של האור שלו, מרחב שהרע אפשרי בו- וזה הרי נגד הטבע האלוקי ממש! ה' כביכול עשה נס לאפשר ללא טוב לנכוח, כי בכך יש לנו יכולת בחירה וקנין על הטוב- מה שיוצר אפשרות הטובה ביותר להנות מהטוב.
אם המילים האלו מדי "מעופפות/רוחניות" עבורך, זה מקוצר היכולת שלי לתמצת ספר עמוק לכמה שורות. אני תקווה שזה לפחות פותח צוהר לראות שיש עוד בהירות מרגשת שניתן להשיג. הנקודה המרכזית היא שאין לנו דרך לדעת איך הכל מוביל לטוב, אבל אנחנו יכולים להשען על האמת הזו.
מתוך כך, יש לנו אחריות. וכאן אני מגיעה לפן מעשי:
- להשען על האמונה ולחקור אותה כדי שתהיה משענת אמינה ויציבה,
2 .בכל נקודת זמן הווה, באפשרותנו להיות שותפים ל"גם זו לטובה" – לנתב לטובה כלשהי.
שימי לב: הזכות לשותפות והיכולת לנתב לטובה היא בזמן הווה- לא בעבר, ולא בעתיד שאינו המנדט שלנו לעבודה! אולי זו הכוונה במילים של ברכות שמע בערבית: "והסר שטן מלפנינו ומאחורנו" – השטן מוביל אותנו למחשבות שלי "אילו" ו"מה יהיה", בעוד שהחיים האמיתיים והיכולת לפעול ולהשפיע היא אך ורק בהווה.
אולי היינו יכולים להציל את אבא אילו פעלנו אחרת?
בהמשך לכך- אבקש להניח שאך טבעי שלאחר פטירה של אדם אהוב, המחשבה חוזרת שוב ושוב לאחור: אולי היה צריך לבחור רופא אחר, אולי ללחוץ יותר, אולי לשים לב מוקדם יותר.
אבל חשוב לזכור שההחלטות התקבלו בזמן אמת, כאשר לא ידעתם את מה שאתם יודעים היום. אבא בחר ברופא שהכיר וביקש שלא תלחצו עליו. כיבוד רצונו אינו בהכרח מחדל, אלא גם ביטוי לאהבה ולכבוד כלפיו.
בדיעבד תמיד אפשר לדמיין מסלול אחר, אבל אין לנו דרך לדעת אם הוא היה משנה את התוצאה. העובדה שהיום את יכולה לחשוב על אפשרויות נוספות אינה אומרת שבזמנו היית צריכה לדעת אותן.
אין זה נכון להפוך את חוסר הוודאות של העבר להאשמה עצמית בהווה. אמשיך לבקש איתך להסיר שטן מאחורייך, ואת ברכת "זה היום עשה ה'"- רק היום הזה עשה ה' עבורך לפעול בו. יש בכח ההתמקדות הזו לאפשר את שמחת ההוויה- "נגילה ונשמחה (כי התמקדנו) בו"
הגילוי שאבא סבל יותר ממה שידענו
נראה שהמידע החדש ששמעת בשבעה טלטל אותך. פתאום התברר לך שאבא התמודד עם פחדים, כאבים וטיפולים שלא היית מודעת למלוא משמעותם.
אבל העובדה שלא ראית את כל הסבל אינה אומרת שלא היית שם בשבילו. ייתכן מאוד שהוא בחר לשמור חלק מהדברים לעצמו, כדי לא להדאיג אתכם ולא להעציב אתכם.
אדם יכול לסבול מאוד ובכל זאת להיות שמח, להתבדח ולשמור על הומור. אלה לא דברים שסותרים זה את זה. ייתכן שהשמחה וההומור שלו היו חלק מהאישיות שלו ומהדרך שבה בחר להתמודד עם המחלה.
גם אין סיבה להעניש את עצמך על כך שלא הבנת בזמן אמת את חומרת המצב. את התייחסת למציאות כפי שהייתה ידועה לך, ולא הייתה לך יכולת לראות את כל מה שהתרחש.
"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" – נאמר גם על עצמנו בזמן עבר.
החרטה על רגעים שבהם לא היית מספיק קשובה
כאן אני חושבת שנמצא אחד הקשיים המרכזיים בדברייך.
את מתארת עשרות פעמים שבהן היית אכפתית, מסורה ודואגת, ואבא אף אמר לך במפורש שהוא יודע זאת. אבל מאז פטירתו, הזיכרון שלך מתמקד דווקא ברגעים שבהם לא היית כפי שהיית רוצה להיות.
חשוב לזכור: לא היית צריכה להיות בת מושלמת, אלא בת. גם לך היו כוחות מוגבלים, גם את פחדת, גם את לא תמיד ידעת כיצד להתמודד עם המחלה, ולפעמים פשוט לא היה לך כוח נפשי.
העובדה שהתחמקת לפעמים משיחה על המחלה או שלא תמיד היה לך כוח לעזור אינה מעידה שלא אהבת אותו. לפעמים דווקא מול מצבים מפחידים כל כך אדם קופא, שותק, מנסה להימנע מהתמודדות או מתעקש להמשיך ב"עסקים כרגיל" כדי לא לקרוס לתוך הקושי.
לגבי אותו בוקר שבו התעצלַת בתחילה ללכת איתו לבדיקה: אני מבינה מדוע הזיכרון הזה כואב לך, אבל חשוב שלא תתני לרגע אחד להגדיר מערכת יחסים שלמה. אבא שלך לא נמדד לפי רגעים בודדים, וגם את לא.
הוא הכיר אותך לאורך שנים, הוא ידע מי את, הוא הכיר את אהבתך ואת מסירותך. אל תתני לזיכרון אחד למחוק את כל מה שהיה ביניכם.
אפשר להצטער על רגע מסוים, ואפילו ללמוד ממנו להמשך החיים איך להיות עבור היקרים לך, ומבלי להפוך את החרטה להאשמה עצמית מתמשכת.
האם הקשיים שקורים לי עכשיו הם עונש משמים?
לא נכון להסיק שכל קושי שמתרחש בחיינו הוא עונש על מעשה מסוים שעשינו. אין לנו ידיעה כזאת, וחז"ל אף הזהירו מפני ייחוס חשבונות פרטניים להנהגת הקב"ה.
בוודאי שאין מקום לקבוע שסיבוך בעבודה הוא עונש על כך שלא היית מספיק סבלנית לאבא בתקופת מחלתו.
חשבון נפש הוא דבר חשוב, אבל הוא צריך להוביל לצמיחה ולא לייסורים נפשיים בלתי פוסקים. אם יש משהו שאת רוצה לשפר בהתנהגותך בעקבות החוויה, עשי זאת מתוך אהבת חיים ומתוך רצון להתפתח ולאפשר לעוד מהאור שלך, ולא מתוך פחד שהקב"ה מעניש אותך.
"עד דלא ידע"
טבעי לנסות למצוא דרך להשלים עם הפטירה של אבא באמצעות בירור כל הפרטים: האם עשינו מספיק, האם הוא סבל יותר משחשבנו, האם הייתי מספיק טובה אליו, האם יכולתי למנוע משהו. החיפוש בפרטים נותן אשליה של שליטה, אבל זו אשליה כי מדובר בעבר…
אז אולי חלק מהעבודה שלך עכשיו הוא להסכים לכך שלא תדעי את כל התשובות. לא תדעי בדיוק מה עבר עליו בכל רגע, לא תדעי אם החלטה רפואית אחרת הייתה משנה משהו, ולא תוכלי לחזור אל אותם רגעים ולנהוג אחרת.
תקני אותי אם אני טועה, אך די קורן מדברייך שמה שכן ידוע לך הוא שאהבת אותו, שהוא אהב אותך, שהיית חלק משמעותי מחייו ושגם הוא היה חלק משמעותי מחייך.
אל תתני לפטירה שלו להפוך את הזיכרונות היפים שלכם למשפט שבו את הנאשמת. אפשר להתגעגע, להצטער על דברים מסוימים, להמשיך לשאול שאלות באמונה, ובכל זאת לחיות מתוך אהבה והכרת תודה על השנים שבהן זכיתם להיות יחד באופן פיזי. ומתוך הקשר והאדם שהכרת כאביך – מה את לוקחת לך לדרך, יקרה?
דמייני לך אוסף של זכרונות יפים, ערכים ואיכויות חיוביות באלבום התמונות שלך. הכאב והספק לא מוחקים את היופי והעושר, כפי שהרגעים היפים לא פותרים את השאלות. החוסן נמצא ביכולת להכיל גם וגם. כך גם הלא נעים הופך לחומר גדילה, התפתחות, והרחבת הלב.
מותר לכאוב, מותר לא להבין, ומותר להתגעגע לחסרונו של אבא, גם כשמאמינים בבורא עולם והשגחתו לטובתנו הנצחית.
יהי רצון שתזכי לנחמה אמיתית מן השמים,
שזכרו של אבא – על כל רגעיו- יהיה לך מקור של כוח, אהבה וברכה
שפרה