דלג לתוכן
שלום.
יש לי 2 בנות בגילאים 6 ו-4
הבת הגדולה מאוד דומיננטית והיא די משתלטת על הקטנה
היא מרביצה לה מאיימת עליה מחליטה לה מה לעשות ואיך
מצד שני היא חברה מאוד טובה שלה דואגת לה וכו
יש לציין שלבת הקטנה קשה היא צועקת מלא על כל דבר כשהגדולה בבית.
כשהיא לא נמצאת היא משחקת ושקטה ורגועה הרבה יותר
מה אני יכולה לעשות כדי להפסיק את המעגל הזה
תודה
אמא יקרה מאד,
דומני שהשאלה שלך רלוונטית לכל אמא שיש לך יותר מילד אחד. ילדים הם שונים זה מזה, ויש להם לפעמים התמודדות אמתית בלחיות זה לצד זה. אפילו להתגרש הם לא יכולים….
יחסי אחים מעניקים הזדמנות מצוינת לרכוש יחסי אנוש בכלל, וזוגיות בפרט – ועם כל זאת אני בהחלט מבינה את הקושי שלך – שהוא באמת קושי.
נהניתי מאד מהניסוח שלך: "איך אפשר להפסיק את המעגל הזה?". זה באמת מעגל. ומי שמניע את המעגל הזה הוא את – האמא. בזה שאת מקבעת בתודעה שלך את המציאות שהגדולה שולטת והקטנה מסכנה ונשלטת, את משאירה אותם שם, מניעה את המעגל. הגדולה תמיד חזקה ושולטת, אולי אפילו אלימה, והקטנה תמיד תופסת את מקום המסכנה, החלשה. אולי את גם נזעקת לעזרתה.
בדרך הזאת שתיהן יוצאות נפסדות. הגדולה מבינה ויודעת שלהרביץ זה לא טוב. היא אינה אוהבת את עצמה כשהיא מרביצה ומשתלטת. בזה שאת כועסת עליה את מוכיחה לה את עובדה שגם את לא אוהבת אותה. עובדה: את תמיד כועסת עליה. ואם את לא אוהבת אותה, היא בוודאי אוהבת את עצמה עוד פחות, ונכנסת למעגל קסמים כזה של חוסר אהבה.
הקטנה מסכנה, חלשה, לא מתמודדת לבד. את כותבת בשאלתך "היא צועקת הרבה". כלומר, היא לא מצליחה עדיין להסתדר לבד. אין לה עדיין את הכוח להאמין בעצמה שהיא יכולה להסתדר.
לא אומר לה לא להתייחס. לדעתי, בוודאי שהורים צריכים להתייחס, ולשים לב מה קורה לילדים. אבל, אין להתערב התערבות שיפוטית. לא להחליט שאם הקטנה צורחת, סימן שהגדולה אשמה. זוהי התערבות שיפוטית. אלא, אם הקטנה צורחת יש להתייחס נקודתית לכאב שלה. "איפה כואב לך? ביד?". ואז לתת לה נשיקה. וזהו.
אין לך לשחק את התפקיד של בלש ושוטר, לברר מה היה ולבדוק מי אשם ומי "התחיל". אין להורה אפשרות לחפש אשמים, וניסיון לעשות כן נועד לכישלון. כל ילד שונה בהגדרה מאחיו. יכול להיות שהקטנה אמרה מילה אחת, ובזה הציתה את הפתיל הקצר של אחותה הגדולה – שמיד משתמשת בידיים. לכן לא כדאי ואין אפשרות להאשים, אלא להתייחס לתלונה בצורה עניינית.
חשבי על המעלות בהתייחסות כזאת. הגדולה לא מקבלת ממך יחס כועס כפי שציפתה. אולי היא אפילו תקבל יחס אוהב – חיבוק, הצעה למשחק, כוס שתייה. בכך כל החשיבה שלה על עצמה מתהפכת. אם אני מרביצה, ואמא שלי עדיין אוהבת אותי, כנראה שאני באמת אהובה. הכלל הוא שילד אהוב גם אוהב את עצמו. ומי שאוהב את עצמו מקרין שמחה, אכפתיות ואהבה.
הקטנה גם היא יוצאת נשכרת מחוסר התערבות שיפוטית. את סומכת עליה. היא יכולה להסתדר. את נותנת לה את הכוח להאמין בעצמה. יש לה דרכים להסתדר והיא תמצא אותן. לבד.
[אני רוצה לסייג את הנאמר רק בדבר אחד: כשיש שימוש בדבר מסוכן, חובה על ההורה להתערב. אם הגדולה זורקת חפצים כבדים, מוציאה סכין מהמטבח וכדומה, צריכים לקחת את החפצים ולהבהיר שאת זה לא עושים. וגם את זה ניתן לעשות בצורה שאינה שיפוטית אלא עניינית מאד – אין צורך להאשים אלא להבהיר.]
זהו תהליך. לוקח זמן לך ולבנות להבין שאת בפאזה אחרת: לא מאשימה או מחפשת אשמים, אלא סומכת עליהן ומבינה שיחסים בין אחים זה דבר מורכב, אך מאמן אותם היטב לחיים בכלל. הבית הוא המקום שממנו הן יצאו עם ההבנה כיצד להתייחס למי שחושב אחרת מהן, למי שמתנגד אליהן, ולמי שמשתלט עליהן.
אני מאחלת לך שמחה רבה בדרך הזאת של צמיחה, שלך ושל ילדייך.
תמר פ.
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
