שלום לך בחור יקר.

עבר כמעט שבוע מאז הגיעה אלי שאלתך, עד שאזרתי אומץ להתיישב מול המחשב ולהתחיל לענות לך. האופן שבו הצגת את מצוקתך פשוט השאיר אותי חסר מילים. כל כך פשוט, כל כך כואב. רווק בן 31, ללא עבודה כמה חדשים, עכשיו פורים, כולם שמחים ואתה מתחת לשמיכה.

רווק בן 31, זה אומר כמה שנים טובות של חיפוש; של תקוות ושל אכזבות, של התגברות על האכזבות וצמצום ציפיות, ושוב נחיתה כואבת אל המציאות הקשה.

כמה שנים של תחושת נחיתות מול כל 'המוצלחים' שרצים על מסלול החיים, ואתה צופה בהם מהיציע.

כמה שנים של בדידות; של תחושת 'מיותרות' ('האם אני חשוב למישהו? מישהו צריך אותי? אני אחסר למישהו אם איעלם?') של חוסר צורך בלרַצות מישהו (אברך שהיה רווק עד הגיל שלך, בערך, תיאר לי פעם את תחושת חוסר הדחף שהיה לו להיות טוב, כי חלק מהדחף הזה הוא 'להיות טוב בשביל שיהיו מרוצים ממך'. לא חלמתי עד לאותו רגע שיש כזאת בעיה. זה המחיש לי, כמה דברים החיים מספקים לנו, מבלי שנרגיש אותם. רק כשהם חסרים. אנו יודעים להעריך אותם. ועד כמה, למי שלא היה שם, אין מושג מה עובר על הרווק המתבגר).

וכעת, כמה חדשים של בדידות במובן הכי פשטני של המילה, ללא עבודה, ללא חֶברה. ללא משהו לקום אליו בבוקר, ולחזור ממנו בערב. ללא סדר יום.

ואני תוהה, באיזו רשות בכלל אני יכול להגיב לך. מי אני, ומה חיי. האם הרגשתי פעם את הכאב שלך, או כאב דומה לו? האם יש לי רשות לדמות כאב לכאב?

'לא יודע מה אלוקים רוצה ממני'. שאלה 'הגותית', 'אמונית' 'תיאולוגית'. אבל קשה לי לגשת אליה בצורה כזאת. קשה לחשוב במושגים מופשטים שכאלה מול כאב נוקב, חי, סוער. השאלה 'מה אלוקים רוצה ממני' נהפכת לשאלה הרבה יותר גדולה, דווקא בגלל שהיא נמצאת מקום המסוים הזה, של ההימצאות שלך כאדם יחיד מול הקדוש ברוך הוא.

אין לי, לא היה לי ולא יהיה לי, שום מושג מה אלוקים רוצה ממך.

לא רק לי.

לכל החכמים, כל הצדיקים, כל הוגי הדעות, בכל הדורות, אין תשובה לשאלה הזאת. אף אחד אינו יודע מה אלוקים רוצה מהשני. האדם היחיד שיכול לענות על השאלה הזאת הוא אתה בעצמך.

בספר איוב (ב, יא) מסופר על פגישתו של איוב עם שלשת רעיו בתיאור הבא:

וַיִּשְׁמְעוּ שְׁלֹשֶׁת רֵעֵי אִיּוֹב אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת הַבָּאָה עָלָיו וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקֹמוֹ אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו לָבוֹא לָנוּד לוֹ וּלְנַחֲמוֹ:

וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם מֵרָחוֹק וְלֹא הִכִּירֻהוּ וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ וַיִּקְרְעוּ אִישׁ מְעִלוֹ וַיִּזְרְקוּ עָפָר עַל רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמָיְמָה:

וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר כִּי רָאוּ כִּי גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד.

הרעים של איוב שמעו את כל הרעה שבאה עליו. הם ידעו בדיוק מה ארע לו. התכנית שלהם היתה 'לנחם' אותו; אבל כשהם הגיעו אליו, פתאום 'אין דובר אליו דבר'. מדוע? כי הם ראו 'כי גדל הכאב מאד'. אינה דומה שמיעה לראיה. בשמיעה אתה יודע מה קרה לחבר שלך, אבל כשאתה מגיע אליו, יושב איתו, אתה מתחיל להרגיש. מה אתה מרגיש? את הכאב שלו? לא ולא; אתה מרגיש שאין לך מושג מה קורה לו. ש'גדל הכאב מאד'. שאתה לא יכול להבין מה זה בכלל, ובטח שאין לך מה להגיד לו משהו.

שבעה ימים ושבעה לילות הם יושבים ושותקים.

בסוף השבעה ימים – 'אַחֲרֵי כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת פִּיהוּ'. איוב מתחיל לדבר. הוא יכול, כי הוא יודע מה עובר עליו. ועוד איך יודע. הכאב, הסבל, תחושת חוסר הצדק שנעשה לו – כולם מתנקזים לסערת רגשות ענקית שיוצאת מפיו של איוב.

אינני יודע אם קראת פעם את הספר הזה. אני קראתי אותו פעם אחת, וממליץ לך גם להציץ בו. הספר תחיל בתיאור מסודר וברור של הצרות שפקדן את איוב, עד הקטע שהעתקתי מקודם. מהרגע שבו איוב פותח את פיו – הספר נהפך לספר קשה עד בלתי קריא. גם מבחינה מילולית, גם מבחינה תחבירית (משפטים במבנה לא ברור) גם מבחינה לוגית, קשה להבין מה הוא רוצה, מה הוא טוען, האם יש סדר לדברים, האם יש איזה ציר שעליו הוא מתקדם, בקיצור, ספר קשה מאד.

נראה שזה לא סתם. כך נראית בדיוק סערת רגשות עצומה כזאת כאשר היא יוצאת דרך דיבור. היא מבולבלת, כועסת, חסרת סדר, חסרת הגיון, בלתי קוהרנטית. בליל של רגשות סבוכים זה בזה. כך נראית הצעקה של איוב, המלווה את הספר לכל אורכו. איוב מתקומם, כועס, מקלל, צועק.

הקדוש ברוך הוא מאד אוהב את הדיבורים של איוב – וכועס על מי שניסה להשיב לו: וַיֹּאמֶר ה' אֶל אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב. אולי אפשר לומר, שהקדוש ברוך הוא אוהב את הדיבורים שמגיעים מתוך הלב, מתוך הרגש, מתוך הסבל – הרבה יותר מאשר הדיבורים שמגיעים מתוך ההגיון הקר, השכלי, של מי שנמצא מחוץ לסבל; דווקא הדיבורים האלו של איוב, לוקחים את הכאב ואת הסבל, את הבלבול, המבוכה, הכעס – והופכים אותם לחלק מהסיפור חיים של האדם. זה כבר לא משהו שצריך לטפל בו, לפתור אותו, לחכות שהוא ייגמר; זה משהו שנהפך לדיבור שלם עם הקדוש ברוך הוא, לקשר מיוחד, כואב סוער, חי.

דווקא אחרי שאיוב גומר לצעוק כל כך הרבה הוא זוכה לשמוע את תשובתו של הקדוש ברוך הוא: וַיַּעַן ה' אֶת אִיּוֹב מִן סְעָרָה וַיֹּאמַר. הסערה של איוב אפשרה לקולו של הקב"ה לבקוע מתוכה. (אגב, תשובתו של הקדוש ברוך הוא גם היא לא מובנת. הקדוש ברוך הוא יותר 'גוער' באיוב מאשר משיב לו, אבל כנראה שהגערה הזאת מנחמת. כנראה, שאחרי כל הסערה מגיעה נחמה, דווקא בעובדה שאיוב גם לא יכול לדעת מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממנו. אולי).

ידידי היקר, מי אי ומה אני שאדע לענות לך על שאלתך. אני כאותו רע של איוב, שיושב איתו לארץ ושותק, 'כי גדל הכאב מאד'. אני ממתין לצדך, לחכות לרגע שתנהג כאיוב, ותפתח את פיך. אתה יכול לעשות זאת במילים שלך, או במילים של ספר איוב. אולי לכך הוא נועד.

תצעק, תכעס, תתקומם. תשאל את הקדוש ברוך הוא, מה אתה רוצה ממני, למה דווקא אני. למה לכולם אתה מפרגן חיים מלאים, משפחה, עבודה, תעסוקה, תקווה – ולי אתה סוגר את החלון! למה???

אינני יכול להבטיח, אבל אני מקווה שאחרי הצעקה הזאת תוכל לשמוע את קולו של הקדוש ברוך הוא, מתוך הסערה. תוכל לתת מקום לכל הסבל הזה. אולי תבין איך שהכאב הזה הוא חלק מהסיפור חיים שלך. ובלשונו של המשורר 'דרך הכאב הזה אתה חייב לעבור'. אתה חייב לעבור לא בגלל שעשית משהו רע חס וחלילה, אלא כי זה הסיפור חיים שלך. הכאב הזה בונה בך אישיות מסוימת, נסיון חיים מסוים, רגשות מסוימים, שנמצאים בתוך הכאב הזה. הכאב הוא לא דרך של הקדוש ברוך הוא לתת לך משהו, הוא המשהו בעצמו.

ידידי היקר, אני רוצה לכתוב לך עוד ועוד, אבל אין לי כל כך מה לכתוב. אולי אתה, כאשר כל זה יהיה מאחוריך, (בעזרת ה' בקרוב ממש!) תוכל להמשיך אותי. לרפאות כאב של אנשים אחרים, עם הכאב שלך. יבואו אליך רווקים בני 25, בני 27, בני 30, ואתה תקשיב להם, תזדהה איתם, ותרגיש איך שכל הכאב הזה הוא חלק ממך, איך שהוא ממלא אותך בעושר רגשי, בחכמת חיים, ומתוכם תוכל לייעץ יותר טוב ממני…

אני מקווה מאד שדברי מצאו מסילה ללבבך. הלוואי. אם כן, אולי זה גם יעזור לבעיית המצמוץ. אולי תראה שזה לא חמור כל כך, ורק תחושת הסבל הכללית מעצימה את החשש. אולי תוכל לטפל בזה באופן רגוע יותר; ואולי זה יעבור מעצמו? הלוואי אמן!

יצחק

[email protected]