שלום לך שואלת-כלה יקרה!!

קראתי את שאלתך בעיון ובעניין רב. חייבת לציין שהתפעלתי מהכנות ומהפשטות בה הצגת את הדברים.

שיתפת בחינניות לגבי המצב בו את נמצאת, וניסיתי להבין איזו עזרה את בעצם מחפשת. אנסה לשקף את מה שהבנתי, בתקוה שהמילים ידברו אלייך ויעזרו לך להתחבר למקום בו את נמצאת.

את מתארת ילדות שלווה ומלאת שלמות עצמית, כשאת מגדירה את עצמך בסגנון "צולית", ונהנית מאוד מהמקום בו את נמצאת. אין לך הרבה אינטראקציה חברתית, אבל טוב לך עם כמה חברות ועם המשפחה, ואין לך בעיה עם המעמד הזה.

מצד שני, את מגדירה את עצמך בתקופה הזו כ"חסרת ביטחון עצמי".

ואז את עוברת לשלב בו את מתבססת יותר בחברה עם תפקיד וביטוי שמציג אותך כלפי חוץ, עם תלמידות, חברות לעבודה וצוות. את מרגישה שיפור בביטחון העצמי. ומצד שני, בד בבד – יותר איכפת לך מה חושבים עלייך ומה את משדרת.

תרשי לי לומר שהרגשתי פה איזושהי סתירה? הייתי חושבת שביטחון עצמי מתבטא בד"כ במנוחת הנפש, בשלמות עצמית, ומחשבות של "מה יגידו" דווקא מבטאות את ההפך. אז מה אולי קרה כאן?

אני תוהה אם אולי מה שחווית במעבר ממצב תלמידה למצב מורה – לא היה דווקא שיפור בביטחון עצמי, אלא התנסות חדשה ומרגשת שלא יצא לך הרבה לחוות קודם.

כתלמידה ששלמה עם השקט, הערכים והסגנון שלה, ולא מחפשת חידוש ועניין חברתי ותשומת לב – לא היו לך הזדמנויות רבות "להשתפשף" עם חברות מסוג אחר, לנהל דיונים ולהרשים. והחויה הזו שקבלה כעת יותר תוקף, מתוקף התפקיד כמורה ועובדת, נתנה לך איזו זריקת אנרגיה של חויה חדשה ומעניינת. אכן – חיי חברה הם דבר דינמי, מעניין, ונותן הרבה מקום לביטוי אישי, וזה ביטוי של רכיב משמעותי בחיים! אולי לכן הרגשת מה שהגדרת כ"שיפור בביטחון העצמי". אם כי ייתכן מאוד שהביטחון העצמי שלך היה טוב מאוד גם קודם לכן.

מצד שני, הפער בין החברה לסגנון האישי שלך, שלא השתנה – מאתגר אותך. כי את רוצה לשמור על הייחודיות שלך שהיא באמת לא סתם ייחודית, אלא חשובה ועקרונית, וגם אם מדובר סתם בסגנון – כמו שכתבת – "אני אוהבת את הצוליות!" – זו את, זה מבטא אותך! וכ"כ הגיוני לרצות לשמר את זה. אבל החברה רואה את זה – לפחות בחויה שלך, בעין קצת עקומה. ואת רוצה למצוא את האיזון בין הצורך להיראות טוב בעיני החברה לבין לשמור על הייחודיות הזו.

את מספרת על חתן חזק ומיוחד במינו שזכית להתארס עמו, ועל משפחה בסגנון שכל כך מתאים לך ולחלום שלך! (אכן – תיאור של ילדים שאוכלים ארוחה תוך שינון משניות – מה יותר מתוק ויהודי מזה?)

קודם כל מזל טוב! זה מרגש מאוד. וגם מדהים לראות איך הקב"ה מזווג זיווגים…

ואת עדיין בהרגשה של חוסר ביטחון ליד אחותך, שפחות מתחברת לסגנון הזה, וגם יודעת לייעץ לך בענייני יופי ונראות… ועד הרעיון לעבור לבני ברק ולקבל שם איזושהי תמיכה ציבורית😊..

אני מבינה את החוויה שלך… (אם להודות באופן אישי, כשקראתי את המכתב ממש חויתי את עצמי במידה מסוימת… להיות סגנון יותר שמרני מהחברה, להרגיש קצת מוזרה או חריגה לפעמים, וגם להיות בשלמות פנימית עם הסגנון הזה, ולהתייעץ עם האחות…!! שמבינה באסתטיקה למרות היותה צולית.. כל כך מעניין איך אנשים ביבשות שונות חווים דברים דומים מאוד)

אני מרגישה שמה שאולי יתן לך מענה הוא המקום של חיבור פנימי לעצמך.

אני מתרשמת שזה דבר שיש לך בכוחות ובבסיס, כי כילדה ונערה צעירה – היית שם (גם אם זה לא התבטא בביטחון עצמי מיוחד).

במילים אחרות, להגיע למקום של "מגע פנימי" עם האישיות שלך, עם התכונות הייחודיות לך, עם המסלול המיוחד שאת עושה ועם הבית העתידי שאת מקימה בעז"ה – בית נאמן בישראל שיביא לידי ביטוי את מה שרק את – ובעלך לעתיד תוכלו להביא.

וכל אדם אחר, כל חברה לעבודה ואפילו אחותך – עם התכונות הזורמות וההבנה שלה ביופי – לא יוכלו להחליף אותך.

זה לא סותר – שאת יכולה להתייעץ איתה כשצריך, ואולי גם לקבל ממנה מה שיש לה להציע. זה גם לא סותר שתמשיכי להנות מהמגע עם החברה, השיח והתפקוד בשטח.

אם תצליחי להתחבר למקום שאולי היית בו כבר בעבר, ואולי לא מספיק – להכנס לעומק של התפיסה הזו שאת אדם "חד פעמי" – לא למרות אלא דווקא בגלל הסגנון הייחודי שלך, ודווקא מהמקום הזה – אחרים יכולים לשאוב השראה ועניין, גם אם הם ישארו שונים ממך… שהנביעה הפנימית של הערכיות, החן היהודי ואהבת האמת שלך – הם נכס יקר, לך, לסביבה וכמובן – העיקר – לבית שאת מקימה בעז"ה…

לדעתי כשתגיעי למקום הזה, ההרגשה תהיה שונה.

זה בעצם להשתחרר מרובד חיצוני של מענה לציפיות החברה, ולהכנס לרובד פנימי יותר שקיים בך – של חיבור לעצם החיים, מתוך שקט נפשי ושמחה של "זאת אני וזה הכי טוב שאפשר!"

מקוה שתתחברי לדברים (וזה בסדר אם ברגע הראשון זה קצת מרגיש "מלמעלה". זו עבודת החיים של כל אחד מאיתנו…)

ומאחלת לך שתזכו להקים בניין עדי עד, תבנו משכן לשכינה ותראו דורות ישרים ומבורכים, כמו שרק אתם מסוגלים לגדל!

אביטל ר.