שלום, בת של ה'

נראה שאת באמת עוברת כרגע גל רציני. זו לא הפעם הראשונה אבל עכשיו זה ממש חזק. את מזכירה לעצמך שהמצבים האלה ניתנים לנו כדי שנתקרב לה' וכדי שנגדל אבל לא מצליחה להרגיש את זה קורה.

ולמה? כי בסיפורים ובדמיון זה נראה מאוד הירואי: ברגע שמגיע הניסיון – האדם פורש כנפיים וממריא, התפילות שלו קורעות שחקים, האמונה שלו מגיעה לשיאים, הדבקות שלו בה' ממלאה אותו שמחה עד שהוא לא חש כל כאב.

ככה זה בפנטזיה. במציאות בדרך כלל הדברים נראים אחרת. לפעמים כל האנרגיות מנותבות להתמודדות עם הניסיון עצמו, וכמעט ולא נשאר כוח לחשוב על משהו מעבר לכך. לפעמים הלב מתכווץ כדי לא להרגיש את הכאב ואת הקושי, אבל אז הוא לא יכול להרגיש גם דברים אחרים, אפילו לא קירבה לה'. זו לא אדישות, זה עוד פן של המצב הקשה.

על הרגעים החשוכים האלה שבהם אנחנו אפילו לא מוצאים את לחצן המצוקה, כנראה לא ייכתבו שירי הלל, אבל האמת היא שאלה רגעים גדולים של קירבת ה' מסוג אחר. אלה מעמקים שמתוכם הקריאה לה' היא לפעמים בקול ענות חלושה, בזעקה כמעט בלתי נשמעת. אפילו להתפלל בקושי מצליחים, וזה דווקא ברגעים שבהם התפילה היא המוצא היחידי. אבסורד? נכון, אבל זו המציאות.

ומה אומר על כך האב הרחמן שלנו, שרק רוצה שכבר יהיה לנו טוב? הרי הוא יודע היטב למה הלב שלך סגור כעת, וכמה היית רוצה להתרפק עליו כגמול עלי אימו. ומי כמוהו רואה את הכמיהה שלך אליו, ומי כמותו מבין את השאלה שלך לעומקה.

אז אם את היית יודעת שהילדה שלך במצוקה גדולה, ואפילו לבכות אין לה כוח, אבל עדיין היא מצטערת על זה שהיא לא לידך, ולא מצליחה להגיע אלייך – מה היית מרגישה? אני משערת שמשהו כמו: 'חזו חזו בני חביביי', תראו איזו ילדה יש לי, שעם כל מה שהיא עוברת – זה מה שאיכפת לה וזה מה שמעסיק אותה.

כי בסך הכל, מה שהקב"ה רוצה מאיתנו זה את הלב. הביצוע וההישגים הם בידיים שלו , וזה נכון לא רק לגבי מצוות מעשיות אלא גם לגבי חובות הלבבות. זאת אומרת שגם להצליח לפתוח את הלב ולהתרגש – זה בידיים שלו, ועל כך תיקנו עבורנו תפילות מיוחדות, למשל הבקשה: "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך", או: "וטהר ליבנו לעבדך באמת". אז להרגיש ולהתרגש זה החלק שלו, אבל לרצות להיות שם – זה שלנו, ואת זה את עושה ובגדול עם כל הקושי שאת נתונה בו. כאלה אנחנו, דלים וריקים אבל עומדים ומצפים לרגע שבו הסכר ייפתח. אולי זה יקרה כשהניסיון האינטנסיבי קצת יירגע, אולי דווקא ברגע השיא, ואולי כשנשמע איזה שיר שיגע בנו, אולי כשנרגיש שכבר מותר לנו להרגיש.

עוד משהו שכדאי לזכור ברגעים קשים: הסטייפלער זצ"ל כתב שהייסורים הם "הון רב ועצום". זה לא מותנה בכך שבשעת הייסורים נגיע במודע לפסגות רוחניות, אלא עצם הייסורים עצמם מזככים את האדם, בתנאי שהוא לא בועט בהם ומתריס עליהם. זה אומר שכל רגע של כאב וסבל שיש לאדם הוא סוג של קירבה לה', וזה עובד גם אם הלב סגור באותו זמן. כמו במישור הפיזי גם ברוחניות בדרך כלל לא רואים את הגדילה בזמן אמת אבל מרגישים היטב היטב את כאבי הגדילה. נראה לי שכרגע את צוברת בחשבון הבנק שלך הון רב ועצום, אבל עדיין זה לא מורגש בעו"ש. יום יבוא והנכסים האלה יהיו נזילים, ואז תראי כמה קירבה והתעלות רכשת בלי משים בימי הניסיון.

מאחלת לך רק טוב!

ברוריה

[email protected]>