The Butterfly Button
לא רוצה להיות חרדתית וקנאית

שאלה מקטגוריה:

חשוב לי לתת רקע לפני שאני שולחת את השאלה, אני אוהבת מאד את בעלי וגם הוא אוהב אותי יש לנו זוגיות מדהימה ב״ה ברמה שאני מתחבטת אם לשלוח את השאלה כלומר האם ליצור אישיו מדבר שהוא לכאורה לא קיים ואז זה יהפך לאישיו.
לאחרונה בעלי נכנס לעבודה חדשה, במקום העבודה החדש הוא עובד עם רוב נשים, ואני מוצאת את עצמי מתקשה עם הדבר הזה מאד הרבה יותר ממש שחשבתי , כמובן שניסיתי לדבר איתו על זה אבל הוא לא מבין מה אני רוצה בכלל,

מדברים עם מי שסביבך במשרד בענייני העבודה, לפעמים קצת מפטפטים פה ושם, משהו רגיל וסטנדרטי לחלוטין.

אבל זה הופך אותי לחרדתית וקנאית ולהיות במקום שאני לא רוצה להיות בו, הוא האיש הכי אמין שאני מכירה אבל אני מוצאת את עצמי עוברת על השיחות שלו , בודקת הודעות, נכנסת לכוננות ספיגה כשהוא מספר דברים שהיו לו בעבודה, (ובטח כשמדובר באירועים מיוחדים כמו ערבי צוות ואירועי גיבוש) לא שיש לו בעיה, הכל פתוח . אבל אני לא רוצה להיות במקום הזה אני רוצה לשחרר, לא לתת לו הוראות איך לנהוג ומה אני חושבת שנכון, בדיוק כמו שאני לומדת באוניברסיטה ויש שם גם סטודנטים ובעלי נותן בי אמון מוחלט ולא שואל למה דיברת עם ההוא ולמה עם ההוא?
הכי הייתי רוצה שזה ייעלם ולא תהיה לי את ההתמודדות הזאת אבל היא תשאר ואני רוצה דרכים איך להתמודד איך להרגע פשוט.
בתודה

תשובה:

משיב/ה:חן|

שלום לך אשה יקרה!!

השאלה הטובה שלך מזמנת דיון לנושא הכי חשוב בנישואין – ההרפיה.

וכמה טוב ששאלה כזו מגיעה דווקא מזוגיות אוהבת וקרובה שמאפשרת עבודה משותפת בנושא היפה הזה.

אז בואי נראה במה דברים אמורים –

הסיטואציה שהעלית, בה בעלך מתמודד עם לימודים יחד עם נשים, היא באמת לא פשוטה. לא עבורו – שנמצא בעבודה כל יום וצריך למצוא את דרך האמצע בין דרישות ההלכה לבין המקובלות האנושית החברתית, ולא עבורך – שרואה אותו בהתמודדות הזו ובאמת לא יודעת מה המקום המתאים והראוי. האם לעזור לו? להנחות אותו? לדאוג לו? זה טבעי, ועוד יותר מזה – נשי. כי כמו שציינת, לבעלך אין בעיה לשחרר ולסמוך ואילו רק את זאת שמוצאת את עצמך דואגת ולא בוטחת מספיק.

וזה בסדר.

זה בסדר משום שהתפקיד הנשי הוא להרבות באמון ואמונה ולכן ניתן גם כוח נגדי לתפקיד הזה בדמות: קושי בלתת אמון וביקורתיות מובנית. זוהי הנטייה הנשית הטבעית….

ומהי ביקורתיות? זוהי בעצם תמונה אידאלית העומדת לנו בראש אליה אנו משווים את המציאות. וההשוואה הזו, בין אם יש לה תוצאות חיוביות ובין אם יש לה תוצאות מתסכלות, תמיד גורמת לנו לחוסר שלווה, לחוסר רוגע, לחרדות, אולי אפילו לכעס… וזו ההזדמנות לעבודה.

ובאמת, כמו שכתבת, העבודה היא להירגע.

ולהירגע, זו תוצאה של אימון האמונה והעין טובה.

ואת זה ניתן לעשות רק ע"י התנתקות מהתמונה האידאלית שיש לנו בראש, וע"י התבוננות על המציאות כמות שהיא בלי ההשוואה לאידיאל. כי באמת בעולם הזה, צריך להתמודד, והתמודדות היא תהליך ולא תוצאה מוגמרת. וכשהתמודדות היא של בן הזוג – אז מאמינים שמי שנתן לו את התמודדות, נתן לו גם את החכמה אליה. זו האמונה שמביאה אותנו לאמון מוחלט בדרך ההתמודדות שבן הזוג שלנו רואה לנכון!

וזה שינוי. והשינוי הזה דורש מאיתנו השלמה עם התהליכים פה בעולם ומפגיש אותנו עם הרבה אנושיות, הרבה בחירות, ואולי גם צער על אבדן העולם הברור. אבל באותה מידה, השינוי הזה מפגיש אותנו גם עם הרבה יופי: כי כשאנחנו מאפשרים לבן הזוג לנהל בעצמו את דרכי ההתמודדות עם האתגרים שלו, אנחנו גם מאפשרים לעוד שיתוף, עוד קרבה ועוד חיבור להיכנס לזוגיות שלנו…

אז אם עד היום, כשהתבוננת על ההתמודדות של בעלך עם העמיתות לעבודה, הייתה לך בראש עמדה מגובשת על צורת ההתמודדות הראויה, תוכלי מהיום להסתכל על כך בצורה שתשחרר אותך יותר ותרגיע אותך יותר! כי ההבנה שכשבעלך מתמודד עם זה, הוא נדרש לאתגר יומיומי שהוא לא חד משמעי, והאתגר הזה מזמן לו הליכה על חבל דק בין מה שמותר לבין מה שאסור, בין מה שראוי לבין מה שאנושי – היא הבנה מרגיעה יותר ממחשבה ש"סתם אנחנו עושים עסק מכל דבר". כי כן. הוא מתמודד. וד' נותן לו כל יום מחדש את החכמה והכוח המתאימים להתמודד בצורה הטובה ביותר שמתאימה לו.

ורק ע"י התחזקות באמונה הזו ניתן גם לשחרר מהראש את העמדה המגובשת ולראות בלי הפרעות את המסע שהוא עובר, את הדברים הטובים שהוא מקפיד עליהם, את האנושיות שלו שהוא שומר עליה – וכמובן להעריך… והיות שזה מה שאת שואפת אליו, רוצה ומייחלת, אני בטוחה שתראי סייעתא דשמייא מיוחדת!

ולמרות שאנחנו מדברים על תהליך מאוד מיוחד, בפועל, שינוי של פעולות ואמירות יומיומיות משפיע עליו מאוד. ולכן, כדאי להשקיע מחשבה בפעולות ובאמירות שנפעל ונעשה:

מצד אחד כדאי לנקוט ב"סור מרע" – ולהשתדל שלא לבצע פעולות שמפחיתות את האמון – כמו מעקב בטלפון / הוראות / פקודות וכדומה.

ומהצד השני, כדאי לנקוט ב"עשה טוב" – ולמצוא דרכים לבטא אמירות שמגדילות את האמון והשחרור. לדוגמה: בכל פעם שמזדמנת לכם שיחה בנושא, ואת מרגישה שהנה הלחץ מתחיל לעלות אמרי לעצמך בלב: "זה בסדר. זה באמת לא פשוט לך. תקבלי את עצמך. הוא אמנם מתמודד עם אתגר וזה לא קל, אולם מי שנתן לו את האתגר נתן לו גם את הכוחות והחכמה לעמוד בו". ואז ממילא תהיי יותר קשובה ופחות דרוכה…

או דוגמה אחרת: אם בשיחה ביניכם בעלך ינסה להתנצל על דרך כזו או אחרת שהוא נקט בה בנושא העמיתות לעבודה, עצרי אותו בעדינות ואמרי לו: "זה בסדר.. אני סומכת עלייך לגמרי. זה באמת לא פשוט". עד כמה שהוא יופתע, הוא גם יהיה מאוד שמח. וברור לי שגם את.

וכך, עם שפע אמירות של אמון – האמון גם מתפתח בפנים. כי "האמנתי כי אדבר"….! וזה יעזור לך מאוד להיות במקום שאת רוצה להיות…. הרגוע, המקבל והלא שיפוטי.

וכשבעלך יחוש את הרוגע הזה, הוא גם יהיה משוחרר יותר להתמודדות עוד יותר נכונה ומדויקת עם האתגרים שלו. ולא רק זה, עוד תראי שפתאום הוא יתחיל לשתף אותך במחשבות שיש לו על דרך ההנהגה הראויה….!

הקשיבי לו. הקשבה היא אומנות נשית.

עוד תופתעי לשמוע על הלכות שלא שמעת עליהן, על דרך חשיבה רציונלית שמאזנת את הרגש ועל עוד יציבות שתזרום ממנו אלייך…

וזה תהליך.

זה לא קורה ביום.

יהיו גם נפילות וזה בסדר גמור.

כי גם הנפילות הן חלק בלתי נפרד מהחיבור הזוגי.

וגם אחרי שהתווכחתם, או אחרי שכשלת והבטת לו ביומן השיחות או כל דבר אחר אמרי לעצמך בלב: "תאהבי את עצמך. זה בסדר. לא נרגעים ביום". ואחר כך, התנצלי לבעלך ואמרי לו שזה מאוד חשוב לך לא לפגוע בו ואת ממש מתנצלת שקרה מה שקרה.

תוכלי אולי גם לשתף אותו, ולספר לו בהזדמנות מתאימה וזוגית – כמו מסעדה או הליכה – שהשינוי של תחילת העבודה החדשה שלו דורש ממך הסתגלות ושזה באמת קצת מאתגר אותך. דברי רק בגוף ראשון ותארי לו את הדברים שגורמים לך להרגיש בטוחה ואהובה יותר בתקופה הזו: אם זה זמן איכות קבוע. מחוות קטנות מצידו. שיחות באמצע היום. או סתם שיתופים.

בקשי ממנו את התמיכה שלו! זה יחזק אותו ואותך מאוד ויאפשר לך להירגע הרבה יותר מהר!

כי הנתינות שלו מזכירות לך ולו עד כמה אתם קשורים ועד כמה העבודה הפנימית מרוממת את שניכם ומוסיפה לבית מרחב של קבלה ואמון. עוד תראי את מעגל ההרפיה, השחרור והחיבור, מקיף את שניכם בהרבה טוב ואת המימד האלוקי החדש שנוסף ביניכם….

מאחלת לך מסע אמיתי, כנה ואוהב – לעצמך ולבעלך היקר ובטוחה שד' תמיד איתך וייתן לך לחוות את הרוגע והשלמות הפנימית האמתית.

המון בהצלחה!

שלך,

חן.

[email protected]

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

תגובה אחת

  1. אני גם עובד בסביבה עם בנות… עבודה חדשה..
    דוגרי, קשה לומר שלא שואלים אותך פתאום שאלות ועצות כאדם בוגר… וזה לא פשוט להיות נחמד אך מרוחק נפשית, פירוש, לתת עצה או הכוונה ללא התערבות יתר של רגשות שבדרך כלל אדם חולק חוויות עם עמיתיו לעבודה…
    אבל….
    אני משתדל וגם מאמין שכל אחד מבני הזוג צריך לדעת ולהאמין חזק בלב – היכן שאת/ה נמצא/ת, גם בת/ן הזוג נמצא/ת…
    דהיינו, אל ישלה אדם את עצמו שהוא זורם ומדבר חופשי עם אחרות, ויחשוב שאשתו לא תהיה כזו, זה אותה נשמה בדיוק.. היא תתנהג באותו המטבע, בלא יודעין לגמרי… בלי שאף אחד יגיד לה כלום.. פשוט ככה היא תתנהג.. וכך הוא… כמוה…
    צריך תמיד להישמר ולהיזהר…
    ברגע שנאמין שכך פני הדברים, ניזהר שבעתיים בוודאי.
    בהצלחה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

חיכיתי מאד להתחתן ועכשיו אני נשואה ואבודה
אני כותבת ומוחקת כותבת ומוחקת ואני לא יודעת איך לפתוח את הדבר הכואב הזה שלי. אני נשואה פלוס תינוקת מתוקה בת שנה התחתנו בגיל מאוחר, רווקות מאוחרת, אחרי כל כך הרבה תפילות ודמעות ברוך השם זכינו להינשא. אבל גם זה היה כרוך בהמון כאב הרבה מריבות לפני, והתחתנתי איתו למרות,...
לבעלי מפריע שאני לא שאפתנית
תודה על המקום לשאול ולפרוק דברים שמעיקים. אני נשואה 4 שנים לבעל מקסים ויש לנו ב"ה שלושה קטנים. במהלך שנות נישואינו עלה לא פעם פער ביני לבעלי. לבעלי מפריע ומציק ממש שאני לא בן אדם שאפתן והישגי. אני מכירה את עצמי וכך תמיד קיבלתי פידבק מהסביבה שאני חכמה מוצלחת ועושה...
בחור ישיבה בקשרים עם בנות- מה יהיה איתי?
לא יכול יותר, פשוט לא יכול. אני בחור ישיבה בן 21, לומד בישיבה טובה והכל. לצערי, בשנתיים האחרונות אני בקשר עם בנות – חלק יותר, חלק פחות – ואני מרגיש קרוע לגמרי. מצד אחד, אני נהנה, לא אכחיש; אני באמת נהנה מזה. אני בגיל שזה דבר מאד נצרך. מצד שני,...
איפה טעיתי? למה בורחים ממני?
גדלתי בבית חסידי מודרני. נכנסתי לישיבה קטנה ודי מהר נחשפתי דרך חברים רעים למושגים של העולם החילוני. באותה תקופה הייתי אחד שגם בחורים משיעורים גבוהים רצו בחברתו. ואז קרה מפנה קיצוני בחיי, גיליתי את חסידות ברסלב שנתנה לי חיזוק להתקרב להשם. במשך שנתיים רצופות לא דיברתי עם אף אחד, רק...
למה חשוב לחיות וכזה גרוע למות?
אני בת 22 ויש שאלה שמטרידה אותי כבר שנים. מה המשמעות של החיים? כאילו הבנתי שזה לעבוד את ה' וכו' אבל זה לא באמת ממלא כמה אפשר? למה זה כל כך גרוע פשוט למות כאילו למה אני אענה על זה בסך הכל לא באלי לחיות לא כיף לי… וואלה אין...
איך ארגיש קשורה לתורה שמדברת עלי כך כאישה?
אני נגמרת מבפנים ולקח לי המון זמן בכלל להעיז לכתוב את זה. אני באמת מנסה להיות חרדית טובה ויש לי פחד נוראי שהמחשבות האלה הן כפירה גמורה. אבל אני לא יכולה לשאת את זה יותר. רק אציין בהתחלה שגדלתי במקום פוגעני מאוד ואני מטופלת על זה, אז בבקשה אל תתעכבו...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
הצטרף לסטטוס אקשיבה!
בפייסבוק
תעקבו אחרינו!
דילוג לתוכן