דלג לתוכן
אני בת 17 הבכורה במשפחה
אני פונה אליכם כי כבר תקופה ארוכה אני מתמודדת עם קושי מול אבא שלי, ואני לא כל כך יודעת איך נכון להתמודד איתו.
חשוב לי קודם לומר שאני מאוד אוהבת את אבא שלי, מעריכה אותו ומחזיקה ממנו. הוא אדם מאוד חכם, יש לו הרבה צדדים טובים, הוא דואג לנו ואכפת לו מאיתנו. אני גם משתדלת מאוד לא לשפוט אותו, כי אני לא יודעת מה הוא עבר בחיים ומה עומד מאחורי ההתנהגות שלו.
אבל לצד כל הדברים הטובים, יש בבית הרבה פעמים תחושה שאבא שלי מרגיש שהוא חייב להחליט על הכול ושהוא תמיד יודע מה נכון. יש לו דעות מאוד חדות, וגם כשמנסים להסביר לו או להראות לו צד אחר, קשה מאוד להזיז אותו מהעמדה שלו. לפעמים הדרך שבה הוא מדבר או פועל מאוד אגרסיבית, וזה יוצר הרבה מתחים בבית.
אני מוצאת את עצמי נפגעת ממנו מאוד. לפעמים אפילו ברמה שאני בוכה אחר כך.
לדוגמה, היה מקרה שבו רציתי ללכת בחג מסוים לעזור לדודה שלי, שהייתה אמורה ללדת באותו היום. באתי פשוט לשתף את ההורים ולבקש ללכת, ואבא שלי מאוד כעס ואמר לי דברים כמו שאני "מוכרת אותו" ושאני לא איתו בשבת. אלו מילים שמאוד פגעו בי, במיוחד כי מבחינתי לא הייתה כאן שום כוונה לפגוע בו או לבחור במישהו אחר על פניו.
אמא שלי גם התחילה להתווכח איתו על זה, וזה חלק נוסף שקשה לי מאוד לראות. לא רק שהם רבים ביניהם, אלא לפעמים אנחנו, הילדים, נכנסים לתוך הריבים שלהם או שומעים דברים שמאוד קשה לנו לשמוע.
לפעמים יצא לי לחשוב "איך ההורים שלי כבר לא גרושים עכשיו?"
דברים שגורמים לי להרגיש ממש אשמה, למרות שאני יודעת שזה לא באמת באחריות שלי.
והכי קשה לי לראות את אמא שלי במצב הזה.
אמא שלי היא אדם שמבחינתי שם אותנו, הילדים, לפני עצמה כמעט בכל דבר. היא מאוד מכילה, דואגת לנו ומנסה לשמור על הבית. ומצד שני, אני מרגישה שאצל אבא שלי זה הרבה פעמים הפוך שהוא שם את עצמו, את הרצונות שלו ואת הדרך שבה הוא חושב שצריך להתנהל, לפני הכול. אני לא אומרת את זה כדי לשפוט אותו, אלא כי ככה זה מרגיש לי מתוך הבית.
גם את האחים הקטנים שלי קשה לי לראות בתוך זה. לפעמים הם בוכים, נפגעים או פשוט נמצאים בתוך אווירה של מתח, וזה קורע לי את הלב. אני מרגישה שאני כבר ספגתי ונפגעתי מספיק, ואני כל כך לא רוצה שהם יגדלו לתוך אותה מציאות וייפגעו גם הם.
לפעמים אני מרגישה שהאגו שלו, או הצורך שלו להיות צודק ושדברים יתנהלו בדרך שלו, משתלט על דברים אחרים. אבל יחד עם זאת, אני יודעת שאני רואה רק חלק מהתמונה, ולכן אני באמת מנסה לא לשפוט אותו ולא להפוך אותו בעיניי ל"אבא רע". הוא לא כזה. יש בו הרבה טוב, ואני אוהבת אותו.
וזה בדיוק מה שהופך את הכול לכל כך מבלבל.
אני אוהבת את אבא שלי, אבל אני מתחילה לפחד שאם הדברים ימשיכו ככה, אני פשוט אתחיל להירתע ממנו. אני לא רוצה להגיע למצב שאני מפחדת לדבר איתו, נמנעת ממנו או מתרחקת ממנו רגשית. אני רוצה להצליח לכבד אותו כאבא, לאהוב אותו, לראות את הטוב שבו — ובמקביל לא להישבר מכל פעם שהוא אומר או עושה משהו שפוגע בי.
אני גם שואלת את עצמי שוב ושוב: מה הקב"ה רוצה ממני בתוך הסיטואציה הזאת?
אני מתפללת על זה הרבה. אני מבקשת מה' שיעזור למשפחה שלנו ושיהיה בבית יותר שלום, רוגע וטוב. אבל מעבר לתפילה, אני מרגישה שאני צריכה לדעת מה התפקיד שלי בתוך כל זה.
אני יודעת שאני לא יכולה לשנות את אבא שלי, ובטח שלא התפקיד שלי לחנך אותו או לתקן את הנישואין של ההורים שלי. אבל מצד שני, קשה לי פשוט לעמוד מהצד ולראות אנשים שאני כל כך אוהבת נפגעים.
אז השאלה שלי היא:
איך אני יכולה להתמודד נכון עם היחס של אבא שלי בלי להיפגע כל כך בכל פעם מחדש?
איך אפשר לשמור על הכבוד והקשר שלי עם אבא, בלי לוותר על עצמי ובלי לתת למילים קשות להיכנס לי עמוק ללב?
האם יש דרך שבה אני יכולה לעזור לאחים הקטנים שלי בתוך המציאות הזאת, בלי לקחת על עצמי אחריות שלא שייכת לי?
ואיך אני יכולה לדעת מה נכון לעשות מבחינה אמונית מה הקב"ה מצפה ממני במצב כזה?
אני מאוד רוצה שהמשפחה שלי תהיה מקום טוב ובריא עבור כולנו. אני לא מחפשת דרך לשנות את אבא שלי, כי אני מבינה שזה כנראה לא בידיים שלי. אני מחפשת דרך לשנות את ההתנהלות שלי בתוך המצב, כדי שאוכל להישאר בת טובה, אחות טובה ובת אדם רגועה, בלי להישחק ולהיפגע כל הזמן.
אשמח מאוד לעצה, גם מהצד האמוני וגם מהצד המעשי.
תודה רבה ובשורות טובות.
