אלייך השואלת היקרה והנוגעת ללב, שלום לך!

איזו שאלה אמיתית, כנה, קולחת וברורה! בעניין שכל כך הרבה אנשים מתמודדים איתו, בצורה זו או אחרת, במינונים שונים…

האלוקים ברא את האדם ישר, טוב, רוצה להיות טוב, שואף גבוה, רוצה להתקרב.

מתקרב, נסוג, ושוב מתקרב.

זהו בדיוק עבד השם. שבע פעמים נופל, ובסוף קם. כמה מרגש לשמוע נפש יהודיה גלויה כל כך, הבאה ואומרת בפה מלא 'החלום הכי גדול שלי הוא להיות עבד השם'.

וכמה טוב לדבר על זה דווקא עכשיו, בימי אלול המתוקים והיפים, בהם הכל כל כך פתוח, נגיש ומזמין.

"עבודת השם" אין פירושה להצליח תמיד לנצח את היצר – כאשר האדם מנצח, הרי הוא עבד השם, וכאשר נכשל, הנה אין הוא שוב עבד.

ה"חזון איש" אומר שאין דבר כזה 'מכלול מידות רעות' מול 'מכלול מידות טובות', אלא יש מידה אחת רעה, והיא שורש לכל, והמידה הזו היא "הזנחת החיים על מהלכם הטבעי".

כל מי שלא מזניח, כל מי שאכפת לו, שהוא מוטרד ורוצה לטפל, הוא אדם טוב. הוא בדרך הנכונה.

את מתארת רגשות אשמה המובילים לדחיינות, ותחושת בושה וניכור, 'איך אבוא כך להתפלל, איך אני יכולה בכלל… איך אפגש עם המלך אחרי שכל כך הרבה זמן לא דיברנו דיבור אמיתי'.

והדבר הזה גורר בעקבותיו עוד ריחוק, עוד הדחקה, והחסר הזה בלב, מוליך אותנו לפעמים למקומות לא טובים, שלא גורמים לנו לרצות לדבר שוב עם ה'. וחוזר חלילה.

כמה מייאש.

את כמהה ליראת שמים אמיתית, והיא אכן תבוא לך. אולי לא בדרך שהייתה לך בזמנו, כי את השתנית והמציאות השתנתה, ויראת שמים צריכה התרעננות וחידוש ועומק.

אז אם כבר הזכרת את היצר, טוב מאוד שאת עושה הפרדה ברורה בינו לבינך. את, זו את, והוא עם שגיונותיו מנסה לבלבל אותך. ופה מגיע הפרדוקס הנפלא: "אנה מפניך אברח? ממך אליך אברח ואתכסה מחמתך בצילך" (רשב"ג).

לא טוב לי לעמוד מול אלוקי? אוקיי.  אז אעמוד מולו ואדבר איתו בדיוק על זה.

משום מה, עדיין ישנם רבים שאצלם תפילה מתפרשת אך ורק כמילות התפילה המסודרות בשחרית, מנחה וערבית. נכון, זהו סוג אחד של תפילה, זו התפילה המתוקנת שעוברת מדור לדור. אבל אולי כאן המקום, לדבר על התפילה האחרת? על המילים הפשוטות היומיומיות, שיכולות להיות בכל סגנון שהוא, העיקר שתהיה זו שפת הלב.

המילים המתארות באופן הכי ברור ופשטני, לאבא שבשמים, את המצב התקוע, העגום, המחפש והמסתבך. המילים שפונות ואומרות: היום אבא, היום הכל הולך להיות אחרת. אני רוצה לדבר איתך רצוף. ולהיות קרובה, ולחשוב בקול על רעיונות שיעזרו לי לא לסגת אחור.

ממש כך.

לא דווקא ב'שמע קולנו' או ב'יהיו לרצון'. אלא בדרך לאוטובוס, בעליה במדרגות, ברגע של הפוגה במהלך קניות, או בכל סיטואציה אחרת ביום.

רבונו של עולם, אני מנסה, ואני כבר כל כך הרבה זמן מרגישה מנותקת. איפה אותה יראת שמים שהרגשתי… אני רוצה להרגיש אותך פה, מולי ולידי.

אפשר בנוטריקון אלול, פשוט לומר 'אני לדודי ודודי לי', לא כן? הלא ה' יודע מהנפילות, והקשיים והבלגן. הוא יצר אותנו, והוא מכיר את היצרים הקטנים והאפלים יותר טוב מכולם. הוא יודע אותנו ישר והפוך, והוא יכול לתת לנו את הדחיפה, לקפוץ עוד קצת למעלה.

הוא רק מחכה שנישיר מבט, ונאמר, "אני כאן". דלה ורשה, אבל דופקת אצלך. אפשר בבקשה לפתוח?

איזה אבא טוב לא יפתח לבת שלו את הדלת, כמה שהיא תגיע מאוחר, וכמה שהיא אולי לא בסדר. איזה אבא לא ישמח לפתוח? אבל למה שיפתח אם לא בקשו.

את מתארת באופן כל כך אמיתי ורגיש איך כל פעם שנכנעים ליצר מרגישים שעוד חתיכה חסרה. נכון, החטא פוגם. אבל אפשר לתקן. אפשר תמיד. קודם כל, בדיבורים, אמיתיים,  מסבירים, מודים בטעות, מבקשים. אחר כך טיכוס עיצה, מה הלאה. אבל גם את העצה אפשר לטכס תוך כדי דיבור, ולאט לאט ללבן יחד את הדברים.

ואם קורה שאחרי כל התהליך הזה עוד פעם משהו מתפספס, אז באים שוב. אפשר בערב לפני ההרדמות 'בדמעתי ערשי אמסה'. אפשר בבוקר לפני הקימה, אפשר תוך כדי דברים, אפשר בהתנתקות וחשכה מבודדת ורחוקה, כל אחד איך שירצה, העיקר לבוא.

ולכל התהליך המופלא הזה, שיכול לקרות אפילו כמה פעמים ביום, והוא לא תלוי בשקיעה או בזריחה או במנין, לכל זה קוראים תפילה.

ומי שהוא מתפלל, ונקשר בחוט דק, ועוד אחד ועוד אחד, של 'תודה רבה השם שהספקתי את האוטובוס' ושל 'הנה זה קורה אני מתחילה לכעוס, מה עושים' ושל 'תעזור לי בבקשה עכשיו בשעה הקרובה ש….' ושל 'אוי ואבוי, שוב נפלתי, תן לי יד, אני רוצה לקום ולהתחיל דף חדש מהרגע הזה, לא ממחר'. חוטים רבים דקיקים מפותלים, מתפתלים, שנעשים אחרי תקופה לחבל, קשר אישי ועמוק בין אוהבים.

והאדם הזה, המתפלל הזה, הוא שב. שב בתשובה, הוא כל הזמן חוזר. זה לא אומר שהוא הגיע לסופה של הדרך הארוכה, כי הוא עדיין חי. וגם אם הוא הולך אחורה במבוכה גדולה, עדיין הוא מחפש את השביל לצאת מהמבוך הזה. ואדם שמחפש, גם הפסיעות קדימה, וגם הפסיעות אחורה, וגם ההסתובבויות, והקפיצות, והנסיגות, והריצה הבהולה, הכל הכל עבודת השם.

ומימין ומשמאל ובכל אשר יפנה, שם הקב"ה, ניצב וידיו פרושות.

מאחלת לך ולי ולכולנו, שלא נפסיק לעולם להתפלל ולהתקשר ולבוא. ותמיד תמיד נהיה לרצון.

מודה לך על ההזדמנות, לחדש שוב את המתנה הזו של התפילה.

שירה

[email protected]