שלום לך יקרה.
השאלה שלך עמוסה ומקסימה ומבטאת המון בלבול מכל כיוון. את בעצם מספרת פה סיפור שלם ולא רק שואלת רצף שאלות…. את מספרת סיפור על שאיפה לדרגות רוחניות מצד אחד ונפילות מתסכלות מן הצד השני. את מספרת סיפור על ידע נשגב, נכון ומדויק – שלא מצליח להתקשר למעשה. את מספרת פה סיפור על סביבה גברית טובה שלא מצליחה להרגיע אותך שבעל פוטנציאלי הוא טוב. את מספרת סיפור על בחורה בריאה בנפש שיכולה לפעמים לעשות מעשים לא רציונליים. ממש סיפור שלם. בלבול גדול. ואת לא לבד!
זה בסך הכל תוצאה טבעית של מידע שלא "תווך" לנו נכון, ולכן יצרנו ממנו תערובת אידאלים שהביאה אותנו למקום לא כל-כך מדויק ואפילו קצת מפחיד.
זה בסדר גמור. פשוט הזדמנות נהדרת לעשות סדר בבלגן ולהביא את עצמנו למקום טוב יותר, בטוח יותר ומחובר יותר….!
אז בואי נתחיל מהתחלה, נבין בכלל מהי הרוח האמתית שצריכה לנשב בתוכנו ואיך היא עונה על השאלות.
אז ככה:
לצערנו, התרגלנו לתפוס את הסוגיות הרוחניות כמנותקות מההוויה היומיות שלנו ומבריאות הנפש שלנו – שכוללת: שמחה, שלווה, רוגע ואמונה בטוב.
התרגלנו לחשוב שהקב"ה נתן לנו פרויקט המכיל 613 מצוות ואנחנו אמורים להצליח בו באופן המושלם (כי אם לא: נראה פני גיהינום / אין לנו חלק לעולם הבא / לא נזכה לדרגה הגבוהה / נשאר באותו מקום רוחני כשיבוא המשיח וכו' וכו' וכו' וכו').
התרגלנו לחשוב שאם נכשלנו בעבירה עלינו לתקן אותה ולהעלים אותה ולהתאמץ מאוד מאוד כדי לכפר עליה.
התרגלנו לשפוט את עצמנו ואת האחרים בהתאם למדד הרוחני: מי צדיק. מי רשע. מי חטא. מי לא. וכן, אפילו מי גאוותן ומי ענו שבענווים…..
ומהי התוצאה הישירה?
כולנו יודעים את התשובה: אנחנו במתח, אנחנו רחוקים מהקב"ה, אנחנו מחפשים עוד ועוד מקומות של שליטה בחיינו ופחות ופחות מקומות של ענווה. קשה לנו לסלוח לעצמנו. קל וחומר לאחרים. קשה לנו לחשוב טוב על עצמנו, וודאי שלא על אחרים. קשה לנו בכלל.
וזה ברור.
כי הצלחה, הישגים, שיפוטיות, מושלמות ומאמצים כבירים אינם מה שהקב"ה רוצה מאיתנו. הוא רק רוצה איתנו – קשר!
וקשר עם הקב"ה זה מסע מרתק של חיים שלמים שאין בו הצלחה או יעד סופי, אלא יש בו ענווה ויש בו אהבה.
ואם אנחנו לא זוכרים כמה הקב"ה אוהב אותנו, ונמצאים במירוץ להשגת יעדים שהצבנו לעצמנו – גם אם הם כביכול רוחניים – אנחנו עלולים לנהוג בחוסר-רציונליות כמו לקום בלילה למחוק חומר מהמחשב.. כי המירוץ הזה והעיסוק בסטטוס שלנו – באמת מלחיצים… ואז הפחד מ"מה יאמרו" מניע אותנו לעשות גם דברים פחות הגיוניים.
לכן, בכל פעם שאת מתפתה להציב יעדים (רוחניים!) ולמדוד את הצלחתך ביחס אליהם, נסי לחשוב בשפה אחרת – שפה של קשר, רוך ואהבה.
בשפה הזו, גם כשעובדים על נקודות תורפה, עושים זאת בצעדים קטנים ולא יומרניים ולעולם לא מסתכלים על הרע!
ונקודת תורפה היא לא בהכרח מצווה או עבירה. היא גם, בין היתר עמדה נפשית הסותרת קשר.
עמדה כזו הבאת בשאלתך – המשיכה לידע. בניגוד לתפיסה הרווחת כי "ידע הוא כוח – וזה חיובי", התפיסה היהודית מספרת לנו שידע שמטרתו לספק לנו שליטה וכוח צריך ויסות – כך שלא יביא אותנו חלילה למחשבה שאנו שולטים במציאות ולא ד' יתברך.
לכן, אם באמת נקודת התורפה היא המשיכה לכוח, לשליטה ולידע – אז במסע החיים שלנו, התפקיד שלנו הוא לא "לנצח" את הבעיה, אלא לבקש על פתרונה מהקב"ה. לבקש שנדע להרפות, לשחרר את השליטה הזו ולהיגמל מההתמכרות לידע…. כי הבקשה להקב"ה מכוונת אותנו מידית לתדר של ענווה – וכשיש ענווה יש קשר, יש חכמה, יש יישוב הדעת ויש רוגע, ועם הזמן – בין היתר – אנחנו גם משתפרים….
זו הקומה הראשונה של העולם הקשר שלנו.
הקומה השנייה – זו ראיית הטוב – כי חלק אינטגרלי מקשר ואהבה זה לראות דווקא נקודות טובות.
וזה גם חשוב, כי כשאנחנו מתמקדים בדבר, אנחנו מעצימים אותו. אם נתמקד בטוב שבנו, אזי נוכל לחוות אותו יותר וממילא לעשות אותו יותר. אבל אם נתמקד ברע: בנפילה שמתרחשת פעם בכמה זמן / באנשים לא טובים שיש בכל מקום או בכל דבר אחר, אנחנו נמצא את עצמנו נגררים למקומות רעים, כי התחושה הכללית שלנו תפוסה חזק בחוויה של "ממילא ניפול עוד מעט…" / "ממילא יהיה רע" – וכך אי אפשר להתרחב ולהתחבר לעצמנו או לריבונו של עולם.
לכן כדאי לבקש מהקב"ה שנדע לשים פרוז'קטור על כל יום שעבר עלינו בצורה הנכונה – ואז החוויה שלנו תהיה מחוברת לטוב, תתמקד בו ותחפש איך להוסיף ממנו הלאה….
כך גם תוכלי למצוא תשובה ישירה על הפחד מפני גברים לא טובים: אם אנחנו רואים חומר לא ראוי, אז פשוטו כמשמעו: יש לנו סרט לא טוב בראש! אנחנו מתחילים לראות מול עינינו את כל הסיפורים על הגברים הרעים. אבל, אם במסע החיים שלנו בחרנו להרפות, לשחרר את הצורך בידע, בחרנו כל יום מחדש לא להיחשף לתוכן לא ראוי, וכמובן – ביקשנו על זה בדמעות מד' יתברך – אזי יותר קל לנו לייצר סרט טוב בראש, ולראות מול עינינו זוגיות בריאה, מחוברת ונאמנה.
אז לסיכום, ניתן לומר שהחיים שלנו הם בעצם מסע חיבור והתקרבות – לד' יתברך ולברואיו, וממילא תפקידנו וטובתנו הם להמיר את עולם המושגים התחרותי עליו הורגלנו לעולם פנימי שמדגיש את הטוב. מה שאומר לנו, שאנחנו יוצאים למסע חיים בו הקב"ה רק מבקש שנדע לבוא אליו עם כל הבלגן שלנו, לראות את הנקודה הטובה בכל הכאוס הזה והוא כבר ידאג לכל השאר….
מדובר במסע מרתק, מחבר ומשמח, שלמרות העליות והמורדות שבו, הוא ממלא סיפוק, אושר ושלווה את הפוסעים בו.
מאחלת לך מכל הלב שהקב"ה יזמן לך בקרוב בן זוג טוב וראוי לך – איתו תוכלי יחד לפסוע במסע החיים בהרבה קרבה, אהבה, אמון ואמונה!!
כמובן שנחכה לשמוע ממך עוד על השאלה הזו או על עוד אחרות – מרתקות ומחכימות כמו זו.
בהצלחה רבה!
שלך,
חן.
[email protected]
דלג לתוכן
תגובה אחת
יש לי עוד עצה נחמדה בשבילך – את כותבת שזה שאת לא נופלת זה רק בגלל שגם ככה אין גישה, וכשיש גישה – רוב הסיכויים שתפלי.
אז העצה שלי היא שנגיד כשיגיע תחילת חודש או אפילו תחילת שבוע, תגידי לעצמך – החודשהשבוע – אני לא נוגעת בזה ולא רואה שום דבר בעייתי, גם אם יהיה לי את התאווה הכי גדולה וגם אם זה יהיה הכי זמין והטיימינג הכי מושלם. אני לא נוגעת בזה עד סוף הזמן שקבעתי לעצמי.
ואז זה יותר קל כשמגיע זמן שאת כמעט נופלת, את אומרת לעצמך שזה רק החודשהשבוע ולא לנצח נצחים – ויהיה לך סיפוק עצום בסוף התקופה שקבעת לדעת שבאמת עמדת בזה – וזה שווה הון! זה כאילו הוספת לחשבון הבנק הרוחני שלך מליון שח בעוד שכל נפילה הפחיתה 100 שח.
מעט מן האור דוחה המון מן החושך.
בהצלחה!