שואלת יקרה, אני קוראת מה שכתבת ומרגישה היטב את הכאב הגדול שבתוכך. את מספרת שראית את אחותך שחיה בצורה שמסכנת אותה ומתנהלת באופן קשה ופוגע מול ההורים, ורצית לפקוח את עיניה ולסייע לה לבחור בדרך אחרת. כשאנחנו אומרים לאדם קרוב דברים קשים מתוך דאגה, אנחנו מביאים בחשבון שהיא אולי לא תסכים עם הדברים ואולי גם תיפגע או תכעס, אבל את קיווית מן הסתם שגם אם יהיה לה קשה לשמוע, היא תזכור שאת אחותה, היא תקלוט שאת לא נגדה, שלפחות תדע ותזהה שהדברים נאמרו מלב אכפתי ודואג. וכאן נדמה שקרה לך ההפך: לא רק שאחותך דחתה את הדברים, אלא שגם את הכוונה שלך וגם את מי שאת היא ראתה באור מאוד שלילי. וזו תחושה קשה ומערערת מאוד. גם העובדה שבמשך שנתיים הטינה נשארת בעינה, ושאת שומעת שהיא מזכירה את שמך בהקשרים קשים מגבירה את הכאב. ובוודאי עכשיו, כשניסית לתקן וקיבלת שוב תגובה פוגעת.

אני רוצה להדגיש שגם אם אחותך פירשה את הכוונה שלך אחרת, זה עדיין לא מבטל את הכוונה הטובה שהייתה לך בשיחה. נכון שיש מקום אולי לבדוק את עצמך, לראות אם היו משפטים שהיו חדים מדי, אם היית ביקורתית מדי וכדומה. אבל גם אם היו בתוך השיחה ההיא עוד רגשות, אולי כעס, אולי תסכול, אולי כאב על הדרך שבה היא מתייחסת להורים, זה מאוד אנושי. אנחנו כמעט אף פעם לא מגיעים לשיחות כאלה עם רגש אחד נקי ומסודר. הגיוני מאוד שהיו שם רגשות מגוונים – אהבה, דאגה, וגם כעס, אכזבה ורצון עז שמשהו כבר ישתנה. אבל גם אם היום את חושבת שאולי היית צריכה לדבר אחרת, זה לא אומר שהשיחה נבעה מרוע או מרצון לפגוע בה, כפי שהיא חוותה אותה.

ולצד כל הכאב שלך, יש להניח שאחותך כנראה באמת נפגעה מאוד. יכול להיות שבעיניה הסיפור שהיא מספרת לעצמה על מה שהיה ועל מי שאת הוא אמיתי מאוד. ההבנה הזאת יכולה לעזור לך להסתכל עליה ביותר חמלה ופחות מתוך מאבק. אבל כמובן זה לא מחייב אותך לראות את עצמך דרך העיניים שלה.

את שואלת לגבי הגבול שאת רוצה להציב בעניין הילדים. כדאי מאוד להפריד בין שני דברים שהתערבבו לך יחד. יש את הסכסוך הכואב ביניכם – הפגיעה, הכעס, הניסיון שלך להתפייס, השאלה אם היא סלחה ואם את סלחת, והמרחק שנוצר ביניכם. ויש שאלה אחרת לגמרי: אילו גבולות את רוצה להציב סביב הקשר שלה עם הילדים שלך.

הגבולות האלה בכלל לא קשורים לשאלה אם היא סולחת לך, אם את רוצה שלום איתה, אם עכשיו חודש אלול, או אם יש לה קושי נפשי. את יכולה להחזיק את כל הדברים האלה יחד. גם לרצות בטובתה, גם להבין שהיא פגועה, גם לא לרצות להחריף את הסכסוך, וגם להקשיב לעצמך בעניין הקשר שלה עם הילדים שלך.

אם לא נוח לך שהיא מזמינה אותם לחדר לשיחות פרטיות, מותר לך להציב שם גבול. את לא מציבה את הגבול כדי להעניש אותה על כך שהיא לא התפייסה איתך או על כך שהיא ממשיכה להכפיש את שמך, אלא משום שזה הדבר שאת מוצאת לנכון עבור משפחתך.

הגבול אמור להיות פשוט וברור. קודם כל הוא צריך להיות ברור לך, מה את מסכימה לאפשר, ומה לא. למשל, את יכולה לאפשר קשר רגיל כשהם נפגשים בבית המשפחה, שידברו, יצחקו ויהיו יחד, ולא לאפשר שייכנסו אליה לחדר לשיחות אישיות. ואם חשוב לך גם שלא תדבר איתם עלייך או על הסכסוך ביניכם, גם את זה אפשר לומר בצורה ברורה.

כשאת מציבה את הגבול את לא צריכה לפתוח בהסברים ארוכים ולא בהתנצלויות. יכול להיות שאחותך לא תסכים עם הגבול, וזה בסדר. היא לא חייבת להסכים כדי שהגבול שלך יהיה תקף. כדאי לקחת בחשבון שגם גבול שנאמר בנעימות ובכבוד יכול לעורר אצלה כעס או עלבון. זה עדיין לא סימן לכך שהגבול אינו נכון.

את יכולה להבין למה היא נפגעה בעוצמה כזאת ולמה היא רואה את הדברים בצורה כל כך חד צדדית, אבל הבנה אינה ויתור על גבולות. אפשר להבין אדם מאוד ועדיין לא להסכים לכל התנהגות שלו. את יכולה לכאוב את הכאב שלה ועדיין לא לאפשר לה להיכנס למקומות מסוימים בחיים שלך.

וגם את ראויה כאן להרבה חמלה. עשית אז את מה שהבנת שנכון לעשות. אולי היום היית אומרת דברים אחרת, אבל פעלת מתוך מה שהרגשת כדאגה ואחריות. אחר כך ראית שהדרך פגעה בה, לקחת אחריות וביקשת סליחה. את לא צריכה עכשיו למחוק את עצמך ולהימנע מהצבת גבולות כדי להוכיח שאכן את מעוניינת להתפייס איתה – אין קשר בין הדברים.

אני רוצה גם לחדד שתיקון לא תמיד פירושו לחזור למה שהיה קודם. לפעמים התיקון בא לידי ביטוי בכך שאנחנו לוקחים אחריות על החלק שלנו, מבקשים סליחה, רואים את השני בחמלה במידת האפשר, וזוכרים גם איפה עובר הגבול שלנו.

מאחלת לך שתמצאי את הדרך להציב את הגבול ולשמור עליו בצורה ברורה ומכבדת, ויחד עם זאת לשמור בלב מקום לחמלה כלפי אחותך וכלפי עצמך.

גמר חתימה טובה,

לאה