שלום וברכה

השאלה אותה את מעלה היא שאלה מצויינת, ובראש ובראשונה היא מעידה על השואלת שהיא אדם עמוק ועובד ה', מבקש אמת המחובר אל עשייתו הרוחנית ולא נותן לשטף החיים לשאת את ליבו במרוצתו.

התבוננות בשאלה, מעלה שאין בבסיסה ספקות עובדתיות. נכון הוא שהאדם אפסי ביחס לבוראו, ונכון גם שהעולם כולו תלוי בבחירתו. שאלתך מתייחסת לנתונים אלו כעובדות. גם מקורותינו מלאים בהתייחסויות ודימויים אין ספור לשני צדדים אלו, ואין צורך להכביר בהם. אולי הקרוב ביותר לבטא את לבטייך הוא מה שאמרו חז"ל במסכת סוכה "ואמר ר"ש בן לוי – יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו שנאמר (תהלים לז, לב) צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו שנאמר אלהים לא יעזבנו בידו". הרי מפורש שבמאבקו של האדם, שאין לפקפק בו כי מאבק הוא- מאבק היצר, יכול האדם לעמוד רק בעזרתו של הקב"ה. זהו ממש מקור לבטייך- האם זו אני, או שזה הכל א-לוקים?.

אבל אולי לפני שנגדיר לאן כן מכוונת שאלתך, ניראה ששני הקטבים שלה הם לא פחות מאשר שני עיקרי אמונה מתוך השלושה עשר שניסח הרמב"ם, העיקר הראשון והעיקר האחד עשר. הראשון- אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁהַבּורֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמו הוּא בּורֵא וּמַנְהִיג לְכָל הַבְּרוּאִים, וְהוּא לְבַדּו עָשה וְעושה וְיַעֲשה לְכָל הַמַּעֲשים. הרי שכל הנעשה על ידי הכל מאז ולתמיד- נעשה בהשגחתו וברצונו של בורא כל העולמים. ומאידך- אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁהַבּורֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמו גּומֵל טוב לְשׁומְרֵי מִצְותָיו וּמַעֲנִישׁ לְעובְרֵי מִצְותָיו. אמונה שלמה בשכר ועונש. שכר ועונש ייתכנו רק אם האדם אחראי לגמרי על מעשיו. אדם שאינו אחראי על מעשיו- אין להטיל עליו עונש על מעשה רע, ואין לגמלו טוב על מעשה טוב, שכן אין הוא בוחר והמעשה שפעל- לא מיוחס אליו. [אני בכוונה מדלג על שאלת הידיעה והבחירה המפורסמת, כי שוב- מבין שורות שאלתך לא נראה לי שזהו הקושי, ואם כן- זה נושא לשאלה אחרת שכבר נידונה בכמה זוויות גם במסגרת זו של אקשיבה].

אז במה בעצם נוגעת השאלה?

השאלה נוגעת בכלל ללב, לתחושות שמלוות את הבחירה המתמדת, את העשייה היומיומית בעולמו של הבורא. הלב מתנדנד ולפעמים נקרע, כמו שאת מתארת, בין שני הקטבים- האם העולם נברא בשבילי, או שאני בכלל אבק פורח?

כיוון שהגדרנו את הלבטים כעבודת הלב, ומכיוון שבאמת יש מקורות ומקום לשני הצדדים, צריך להתלמד איך לשמור על איזון נכון בין שתי ההרגשות. אין זה המקרה היחיד – הלב היהודי מתמודד עם עוד כוחות רבים הנראים במבט ראשון סותרים לגמרי:

– אהבה ויראה- איך ניתן לאהוב וגם לירא מפני אותה ישות?.

– "גילו ברעדה"- נאמר על עבודת התפילה. איך ניתן לשלב? האם אין כאן תרתי דסתרי?

התשובה היא – שניתן. הלב הוא מקום המאפשר על ידי עבודה של התלמדות לתת מקום להרגשות שונים. ההתלמדות נעשית בשלבים ובהדרגה- היא מתחילה בהבנה שכלית של בסיס ההרגשות, ובניית מקומן הנכון במערכת הכללית של עבודת ה', ואז- לימוד השליטה והאיזון הנכון בין כלל ההרגשות, והפעלתן או הגבלתן בזמנים ובמקרים שונים. אני מאמין שהדברים נשמעים מורכבים, ואכן הם לא פשוטים, אבל אני בטוח שכבר התנסית במהלכים דומים, אולי אפילו בתוך התת –מודע. אשתדל לפרט קצת ולכוון בסייעתא דשמיא ביחס לנושא אותו העלית.

העובדה היסודית שצריכה להנחות את פועלו של היהודי היא כאמור –עובדת הבחירה. גם אם אנחנו לא מבינים למה ה' צריך אותנו, אנחנו מאמינים ויודעים שהוא רוצה שנתמודד ונבחר תמיד בטוב. ידיעה זו צריכה להיות מתורגמת להרגשה תמידית של אחריות גדולה כמו שכותב הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ג' הל' ד')– "לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב. חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה שנאמר וצדיק יסוד עולם זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו". איזו אחריות! הכל על כתפיי! אבל איזה אושר! "צדיק יסוד עולם"! הרמב"ם לא כותב לנו דמיונות בספר ההלכות שלו. זו אמת לאמיתה וכמו שכבר ציטטנו- העולם נברא בשבילי ומחכה למעשיי. זו הידיעה וההרגשה הבסיסית שצריכה ללוותנו כל הזמן. הדרך להעצים אותה היא לימוד וחזרה על אין ספור המקורות שהיא מבוססת עליהם והיזכרות באמיתות אלו ברגעי חולשה. זה העיקר.

יחד עם זאת – יש מקום חשוב גם להרגשת האפסיות האנושית – "מה אנוש כי תזכרנו?". אלמלא הקב"ה עוזרו – אין יכול לו. בהחלט. אך תחושה זו צריכה להיות מכוונת בעיקר בשני מוקדים. מוקד אחד הוא בזמן נסיון, התמודדות שאנחנו מתקשים לעמוד בה, ואז האחזות בהרגשת האפסיות וחוסר האונים תדחף את הנפש לתפילה עמוקה ואמיתית במיוחד, תפילה של תלות מוחלטת – תפילה לעני כי יעטוף. ושוב- אפשר להפעיל הרגשה זו ע"י הזכרה פנימית של הבסיס העובדתי שלה. מוקד נוסף הדורש חיבור להרגשת התלות – הוא מקומות שבו אנו נוטים להתגאות במעשינו ובמדרגתנו, אם ברמיזה בפני אחרים ואם בינינו לבין עצמינו. תמיד צריכה להיות מוכנה מגירה שניתן לשלוף ממנה בזריזות את החיבור ל"מה אנו, מה כוחנו מה ישענו?". ושוב- על ידי העלאה מודעת של העובדות והידיעות עליהן היא מתבססת.

לסיכום – תנועה נכונה ובריאה בין הרגשות לב סותרות במסגרת עבודת ה' היא דבר בריא ומעצים. זה לא דבר שנולדים איתו, אלא מערכת של עבודה הדורשת התנסות, ומלווה בעליות ומורדות. חשוב מאד להתייעץ עם מישהו קרוב לך- זה יכול להיות בן זוג, חברה או אם צריך דמות רבנית שמכירה אותך ולקבל ממנו פידבק חיצוני להתמודדיות שלך, זה מכניס לפרופורציה ולרוב נותן עידוד ודחיפה במעלה הדרך.

והכי חשוב- תפילה.

שיטהר ה' את ליבנו- לעובדו – באמת!

בהצלחה גדולה!

יהודה מ.