שלום וברכה,

שאלתך שאלה מצוינת ממש וחשובה מאוד, גם כשאלה שעולה במקרה זה וגם כשאלה רחבה בדרכי הפסיקה והמנהג.

השאלה מורכבת באופן כללי משני חלקים: א. איך ייתכן שיש הלכה אחת לאדם אחד והלכה אחרת לאדם אחר? איך יכול להיות שלאדם אחד הרב אומר כך ולאדם אחר אחרת?

ב. באופן מעשי, מה מחייב אותי לנהוג כך ולא כמו האדם שמורים לו אחרת, והאם יש אפשרות לפי הלכה לנהוג אחרת ממנהג מקומי, עירי וכדו', האם יש דרך יציאה או אפשרות בחירה בהנהגה אחרת בהלכות מסוימות?

בנוסף יש כאן שאלה ספציפית לגבי מקור החילוק בין הספרדים לאשכנזים בדיני הספירה והאם ניתן לאשכנזי להקל בזה ולנהוג כספרדים.

לגבי החלק הראשון, יודע כל לומד תורתנו שישנן שיטות שונות והמחלוקות בהלכה קדומות והן חלק מרכזי במשנה בתלמוד ובהלכה. גם בפסיקת ההלכה למעשה ישנן דרכים שונות בהרבה פעמים, כמו לדוגמה הנידון של פתיחת בקבוקים בשבת וכיוצא בזה, נידונים הלכתיים שיש דרכים שונות בין הפוסקים בהכרעת ההלכה.

כיוצא בזה גם לגבי דין מספר הימים שאחריו אפשר להתחיל לספור שבעה נקיים, מעיקר הדין לפי השולחן ערוך אחרי ארבעה ימים אפשר להתחיל לספור שבעה נקיים ולפי הרמ"א רק אחרי חמישה ימים מחמת חששות שונים ביניהם חשש טעות בבין השמשות וכך נהגו בקהילות אשכנז. האשכנזים החמירו על עצמם בזה וכתב מהר"י איסרלין מגדולי הפוסקים באשכנז במאה הט"ו, (תרומת הדשן סימן רמה) שבגלל חומרת איסור נדה בנות ישראל מחמירות בו חומרות יתרות, ולכן נהגו להתחיל את הספירה רק אחרי חמישה ימים. והוא מביא שם בתשובה מנהגים נוספים שהחמירו על עצמן אף יותר, ששה ושבעה ימים, ולמעשה התקבל המנהג באשכנז להתחיל לספור רק אחרי חמישה ימים. לכן העיקר להלכה כדעת השולחן ערוך, אבל האשכנזים נהגו להחמיר בזה וכמו שכתב הרמ"א. בשעת הדחק או בצירופים שונים גם האשכנזים מקלים כעיקר דברי השולחן ערוך.

הבדלי הפסיקה בין האשכנזים לספרדים נובעים בדרך כלל מהליכה אחר פוסקים אחרים בני מקומם. באשכנז נהגו לפסוק כבעלי התוספות, מרדכי מהרי"ל וכו' ובספרד כרי"ף והרמב"ם וכו'.

המחייב של אשכנזי לנהוג כמנהג עדתו, הוא מהחיוב של אדם לנהוג כמנהג מקומו כמבואר במסכת פסחים שאדם צריך לנהוג כפי מנהג בני עירו. כאשר יהודים עזבו את מקומם ועלו לארץ ישראל ואין דעתם לחזור למקומם היה מקום ששוב מנהגי המקום שיצאו ממנו לא יחייב אותם, אבל בפועל נהגו והורו רוב הפוסקים שכל אחד ימשיך כמנהג אבותיו ומקומו. יש לכך השלכות רבות וגם הסדרה בבלבולים שונים שיכולים להיווצר כאשר בכל דין והוראה לא ידעו איך לנהוג ותתבטל מסורת הפסיקה וההוראה ומי שסובר כך לא ידע איך לנהוג אצל אחרים וכדו' ומשום שיהיו בספק במקרים שונים ולא יוכלו להיסמך על פוסקים מקלים משום שאין להם מנהג ברור לילך אחריהם. אז לכן בני אשכנז נמשכים אחר הפוסקים האשכנזים וממשיכים לנהוג כך ובני ספרד ממשיכים לנהוג כמנהג פוסקי ספרד, כמו לדוגמא בשאלת קטניות בפסח ועוד. מצורף עוד הפניות להרחבה: https://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/niv/yesodot2-2.htm

https://www.yeshiva.org.il/ask/103017

ב. לכן, כל אדם ממשיך לשמור את מנהג אבותיו והמקום ממנו באו בדרכי פסיקת ההלכה, אבל מי שמתחתן ועובר לקהילה אחרת ומשתייך עכשיו למקום אחר וכדו' יכול לעבור לקבל את מנהג בני המקום החדש. אבל כל עוד לא עברתם לקהילה אחרת, ראוי לנהוג בכל הדברים כבני הקהילה אליהם אתם משתייכים, גם אם לא קהילה ממשית במקום בו אתם גרים, אלא קהילת 'בני אשכנז' וכדו'.

למעשה, כיום שחיים יחד אשכנזים וספרדים ובפרט בקהילות מעורבות וכדו' יש יותר קושי לשמור על ההפרדות ועל חילוקי המנהגים, הן במצבי נישואין והן כפי שאת כותבת שאת יודעת מנשים צדיקות בשכנותך וכדו' שנוהגות אחרת וזה לא דומה למצב שהיה באשכנז שבו כל הקהילה נוהגת כמקומה. ועוד יש בין הפוסקים  (הגר"ע יוסף) שדנו שבארץ ישראל יש לנהוג כפסיקת השולחן ערוך, ולכן במקרים של נישואין בין עדות שונות או כאשר גרים בישוב בו כולם נוהגים באופן אחד אפשר לקבל מנהג המקום ולשנות ממנהג ארצות המוצא, אבל במגורים בערים בהן ישנן קהילות שונות ראוי שכל אחד ישמור על מנהג אבותיו ואמותיו ובמקום צורך יש לשאול שאלת רב כיצד לנהוג.

בהערכה רבה ובברכת הצלחה

רפאל