אני שמח לקרוא על החוויות שלך ועל המסע המדהים שעברת.

האמת שאתה דן ונוגע בנושאים עמוקים שדורשים זמן והתבוננות כדי להבין אותם ובעיקר מאמץ להטמיע אותם.

זו נקודה בסיסית בעבודת ה' והכל סובב סביב הנקודה הזו. נושא זה מודגש ביתר שאת בעבודה של ימים אלו בתנועות של רצוא ושוב מאלול, ראש השנה, עשרת ימי תשובה, כיפור, סוכות ושמחת תורה ועד להוריד אותם לתוך החיים ב"שוב" בימי השיגרה לאחר מכן, והן בכל מצווה ומצוה כמו תקיעת שופר וארבעת המינים וכו'.

אם הבנתי אותך נכון, אתה מתמקד בשתי שאלות עיקריות. ראשית, איך עוברים את התהליך בשלימות ובצורה מיטבית עד כדי יכולת ליזום עצמאית מהלך כזה?

שנית, ביקשת המלצות לרבנים וספרים. ואני אוסיף ואחזיר לך שאלה מי אומר שצריך בכלל ליזום מהלך כזה? האם זה רצון ה'? מה המטרה? האם זו אולי שאיפה להרגיש, לחוש ולהיות ברצוא? איך אני יודע להבדיל בין רגשות ודמיונות שוא (כפי שמובא בתניא) לרצוא אמיתי?

חשוב להבין שהסוגיא הזאת מעסיקה מאוד את ספרי החסידות ממש מראשיתה והיא אבן יסוד בהבנת התהליכים בעבודת ה'. רבי נחמן מברסלב כותב בליקוטי מוהר"ן כי אדם צריך להתמצא ולהיות בקיא בשני הלכות רצוא ושוב, הלכות רצוא והלכות שוב. אמירתו מחדדת את האתגר, החיוניות והדיוק הנדרשת בסוגיה הזאת.

אנחנו יכולים להתבונן, להסתכל וללמוד מהדוגמה של מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה', (ויקרא טז) נדב ואביהוא בתורה, שהקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם (ויקרא י).

וכפי שהוסבר יפה על ידי האור החיים הקדוש שמסביר את הניגודיות של שני הפסוקים, וזה לשונו: בקרבתם לפני ה', פירוש, שנתקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש ובזה מתו, והוא סוד הנשיקה שבה מתים הצדיקים. והנה הם שוים למיתת כל הצדיקים, אלא שההפרש הוא, שהצדיקים הנשיקה מתקרבת להם, ואלו – הם נתקרבו לה, והוא אומרו בקרבתם לפני ה', שהגם שהיו מרגישים במיתתם, לא נמנעו מקרוב לדביקות, נעימות, עריבות, ידידות, חביבות, חשיקות, מתיקות, עד כלות נפשותם מהם. והבן.

וכפי שאומר האור החיים הם יזמו את הרצוא כפי שהתורה מתארת אותם "בקרבתם לפני ה'", יחד עם זאת התורה גם אומרת על זה "אש זרה אשר לא צווה ה'".

אנו נתקלים בנושא גם בחז"ל בסיפור המפורסם על ארבעה שנכנסו לפרדס ושלושה לא יצאו בשלום וניזוקו, ורק רבי עקיבא חזר ללא פגע "נכנס בשלום ויצא בשלום" וכפי שמוסבר בחסידות שרק אצל רבי עקיבא מדגישים את ענין "נכנס בשלום" שהיציאה בשלום תלוי בכניסה, איך ניגשים לענין.

אנחנו שוב מוצאים את הענין אצל רבי עקיבא בקידוש השם של סוף חייו שאמר "כל ימי הייתי מצפה אימתי יבוא לידי ואקיימנו" אבל הוא לא יזם את הרצוא וכדברי האור החיים "מתקרבת להם".

כל זה מדגים את האתגרים הכרוכים בסיפור של ה"רצוא" שהחסידות סולל את דרכו, וכידוע שהחסידות התפתחה בעקבות ה"שוב" היבש שגסס ואיים להתנתק משורשו.

וכאן זה מתחבר לשאלה השניה שלך, כי לומדים את זה בספרים הרבה, אך לדיוק ולבקיאות ובעיקר למינון הנכון, נדרש את ה"עשה לך רב" – שזו היה הדגש הנוסף בחסידות – ללוות אותך בסיפור.

חשוב לזכור שכל היבט של עבודת ה' נדרשת הכנה והכוונה נכונה, אך במיוחד אצל אנשים בתהליכי התקרבות, כשחוש הרצוא מפותח ואולי גם מהיר, ודווקא השוב אינה בהתיישבות, וכפי שגם דבריך משקפים את החשש.

בסוף, למרות שתהליך הרצוא כמעט אינטנסיבי במהלך השנים הראשונות, המסע עצמו הוא מחזור מתמשך ומשתנה "ויסעו ויחנו ויסעו", וכפי שמוסבר על ידי הבעל שם טוב שכל אחד בחייו עובר את מ"ב המסעות המתוארות, ובכל מסע ומסע יש גם את ויסעו וגם ויחנו שזו שני השלבים של רצוא ושוב (צמח צדק) המחייב איזון, שיווי משקל ויישוב הדעת, כדי לטפס במעלות הרוחניות מדרגא לדרגא, לטוב ולרמה רוחנית גבוהה יותר, וכנ"ל נדרשת הכוונה.

מדבריך לא הבנתי אם אתה לומד או שלמדת במסגרת תורנית (חסידית) כל שהיא או אם יש לך רב כיום, אם תרצה נוכל לדבר ולהבין יותר לעומק איזה רב יותר יבין אותך ואתה תבין אותו, ואנסה למצוא שיעור או רב באיזור שלך שתוכל ללמוד ממנו ולהתקדם הלאה.

בברכת כתיבה וחתימה טובה

לשנה טובה ומתוקה

שמעון