יקרה כל כך,

קודם כל – אני מתפעלת. מתפעלת מהכנות שלך, מהאומץ שלך לכתוב, להיעזר, ומהלב שלך שמורגש בכל מילה. אני ממש מרגישה אותך בין השורות – את הרוך, את החכמה, ואת העומק שיש לך.

את מתארת מצב מאוד טבעי ונפוץ אצל ילדים להורים שהתגרשו. לפעמים דווקא כשהגירושין קורים, אנחנו ממשיכים הלאה בלי להרגיש, כי אולי באותו רגע הנפש עוד לא הייתה מוכנה לפגוש את כל הכאב. ואז, אחרי כמה שנים – פתאום זה צף, פתאום הדמעות באות, פתאום הכמיהה – שזה לא יהיה כך – מתעוררת.

הרבה ילדים שחווים גירושים מתארים בדיוק את מה שאת מתארת: תקווה שההורים עוד יתאחדו, געגוע חזק למה שהיה, רצון שהמציאות תחזור לאחור. וזה לא מקרי – זה חלק מהתהליך הנפשי שאנחנו עוברים כשמשהו מתפרק.

למעשה, בפסיכולוגיה קוראים לזה "תהליך אבל". אבל- הוא לא רק קורה אחרי מוות ח"ו– אלא על כל דבר חשוב ומשמעותי עבורינו שמסתיים או משתנה. בדרך כלל ה'אבל' עובר בכמה שלבים – והם לא תמיד באים לפי הסדר:

• הכחשה ("זה לא באמת קורה… אולי הם עוד יתאחדו…")

• כעס (על המצב, על ההורים, על העולם…)

• עצב עמוק

• ובסוף – קבלה – קבלה אמיתית של המציאות החדשה, ויכולת לחיות בתוכה עם הלב פתוח.

זה נשמע לי שאת אולי מתחילה לפגוש את הכאב עכשיו – וזה בסדר גמור. זה לא מאוחר, זה לא חלש – זה אמיץ. זה אומר שהלב שלך מוכן להרגיש ולגדול.

אני גם קוראת את מה שכתבת על ביישנות. כמה שזה מובן. לחשוף רגשות עמוקים זה באמת מרגיש חשוף ופגיע, וזו סיבה טובה להיזהר – אבל לא להימנע. כי כשאנחנו בכאב גדול ואנחנו משתפים משיהו שאנחנו סומכים עליו, אנחנו א- לא מרגישים לבד בכאב הזה, במצוקה הזו וזה מתחיל להשתחרר ומרגיש הקלה מעצמם זה שיש מישהו איתנו שמבין אותנו. וב- אנחנו יכולים לקבל הכוונה וגם להבין אם מה שעובר עלינו זה בסדר או שמצריך טיפול ספציפי או כל עזרה אחרת שתידרש, ולכן אני מאוד ממליצה לך – לבחור במישהי מבוגרת, שאת יכולה לסמוך עליה, ולהתחיל לשתף אותה (גם אם את כבר משתפת את אמא ברגשות שלך וגם אם לא, לפעמים מישהי שהיא קצת יותר רחוקה יכולה להיות יותר פנויה רגשית להבין אותך כי היא לא חלק מהסיפור), אולי דודה, אולי יועצת בבית הספר, או המחנכת שלך. שיתוף כזה, כשעושים אותו במקום בטוח, יכול להפוך לכתף תומכת אמיתית – והוא ממש עוזר לעבור את התהליך בלי להרגיש לבד.

כמו שכתבתי, יש משהו מרפא כשמישהי שומעת אותך באמת. לפעמים רק עצם זה שמישהו אחר יודע – כבר מקל. ואם קשה להתחיל בדיבור – אפשר אפילו להתחיל בכתיבה. (את אלופה- כל כך ביטאת את עצמך יפה ואינטלגנטי- היה קל להבין אותך🤍) לכתוב לה מכתב, או הודעה, או אפילו לבקש לשבת רגע בשקט ולשתף לאט. אם זו מישהי שאת סומכת עליה, את תראי מהר מאד שהיא ממש תרצה לעזור לך והביישנות תפנה את מקומה לתחושת ביטחון.

ולסיום – תזכרי דבר חשוב:

העצב הזה שאת מרגישה עכשיו – הוא לא חולשה. הוא כוח. כוח לאהוב. כוח לזכור. כוח להתגעגע. ועם הזמן – הוא גם יהפוך לכוח לבנות מחדש.

ואם עדין תרצי להתיעץ איתנו, מוזמנת לכתוב אלי שוב, אנחנו תמיד כאן:)

בהערכה גדולה

איתך בתפילה לריפוי וצמיחה

ריקי